וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ (ז, י)
מדוע זוכה הרשע לקבל את שכר מצוותיו בעולם הזה, והלא חז"ל אמרו: "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא" (קידושין לט ע"ב)? כיצד משולם להם שכרם?
ביאר ר' חיים שמואלביץ, שמכאן למדים יסוד חשוב, שווי השכר המשולם לאדם עבור קיום המצווה, נקבע לפי מידת הערכתו והחשבתו של האדם עצמו כלפי אותה המצווה. כפי שמצינו בעשו הרשע, שמכר את בכורתו ליעקב עבור לחם ונזיד עדשים. ותמוה, הלא כל הון שבעולם לא ישווה לערכה הנשגב של הבכורה, ואם כן, כיצד התקיים המקח, והלא יש כאן דין אונאה?
התשובה לכך, שמאחר ועשו היה הבעלים על הבכורה, הוא זה שהעריך את שוויה במנת אוכל זו. והואיל ומבחינתו האישית זהו אכן כל ערכה של הבכורה, אין כאן משום אונאה. ערכו של נכס רוחני נמדד, בראש ובראשונה, כפי שהוא נתפס ומוערך בעיני בעליו.
לפי זה ניתן בהחלט לשלם לרשעים את שכר המצוות המעטות שבידם בעולם הזה הגשמי. כיוון שהם עצמם מזלזלים בערכן של המצוות ואינם מחשיבים אותן כראוי, הרי שכרן בעיניהם הוא פעוט וזול, וניתן לפרוע להם תשלום זה בעולם הזה כפי ערכו הנמוך בעיניהם.
נמצאנו למדים שהשכר הרוחני אינו מוגדר מראש, אלא הוא כלי קיבול המתרחב, לפי עומק הערכתו של האדם. הבחירה בידינו האם להעריך את המצוות ברוחב לב ובכך לזכות לשכר נצחי, או חלילה להוזיל את ערכן ולהסתפק בפירורים זמניים בעולם הזה. נתחזק בייקור המצוות ובזיכוי הרבים, ובכך נבטיח את חלקנו לעולם שכולו טוב.
