כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים (טו, יב)
בפרשת עבד עברי כותבת התורה דרך מוסרית מיוחדת לתיקון האדם. מדובר בגנב שנמכר בגנבתו, אדם שירד לדיוטה תחתונה. התורה מנחה לנהוג איתו ברגישות ובכבוד. עד כדי שהורו חז"ל: "כל הקונה עבד עברי – כקונה אדון לעצמו". אם יש לו בבית רק כר אחד, העבד ישן עליו ולא האדון.
הנחיה זו מעוררת תמיהה, שכן לאדם מן השורה אינו מחויב האדון לתת את כר הלילה היחיד שלו בחינם. מדוע אם כן דווקא לגנב שסרח נדרש האדון להעניק יחס כשל מלכים?
התשובה לכך טמונה בכוחה הייחודי של ה'דוגמה האישית', העולה בעוצמתה על כל תוכחה מילולית. אדם שסרח ונשלח למאסר עלול ללמוד שם "תרבות פשע". התורה, בחכמתה, מעמידה חלופה מיוחדת: היא משלבת את החוטא בביתו של אדון, הנוהג עמו לפנים משורת הדין. לאורך שנות עבדותו לומד העבד מהי עין טובה, חסד ונתינה. היפך האנוכיות והחמדנות שדרדרו אותו לגנבה. כך, דרך רוממות הרוח והאהבה, מעתיקה התורה את החוטא מעולמו הצר ומשיבה אותו למעמדו הראוי.
התורה חפצה בענישת החוטא, אלא מבקשת להבריא את נפשו מן היסוד. באמצעות 'דוגמה אישית' של חסד ונתינה מצד האדון, מעתיקה התורה את הגנב מעולם של אנוכיות לעולם של אצילות וערבות הדדית. זהו יסוד החינוך היהודי: להעלות את שפל המדרגה אל הרוחב והרוממות.
