וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה (ח, יז)
בתחילת הפרשה מזהירה התורה מפני רום לב ושיכרון ההצלחה: "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (ח, יז). בהמשך, מופיעה אזהרה נוספת בלשון אחרת: "אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ… בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה' לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (ט, ד).
הר"ן בדרשותיו (דרוש י') עומד על האבחנה הדקה שבין שתי האזהרות: כשמדובר בהישגים בדרך הטבע, כדוגמת עשירות, עסקים או תפיסה לימודית מהירה, נטיית הנפש לייחס את הניצחון לכישרון האישי. על כך מתריעה התורה: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל", גם הצלחות אלו הינם מתנת שמים.
אולם, באירוע ניסי ועל טבעי, כשאין אדם שיכול לטעון להישג אנושי, מתעורר יצר מתוחכם יותר: התלות ב"צדקתי". האדם נוטה לנכס את הנס לזכויותיו ולמעשיו הטובים. על כך משיב משה רבנו באופן נחרץ: "לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם…".
מכאן יסוד חשוב לחיינו: בין בהצלחה "טבעית" ובין בסייעתא דשמיא גלויה, מן הראוי לשמור על הענווה ולדעת בבירור, תמיד – הכל מאיתו יתברך.
המבחן הרוחני הגדול ביותר של האדם אינו מתרחש בעת מחסור, אלא דווקא ברגעי השפע וההצלחה. בין אם הדרך היתה טבעית ובין אם שלטה בה סייעתא דשמיא גלויה, התורה קוראת לנו להסיר את מעטה הגאווה ולזכור שכל כוח, זכות והישג – שורשם בבורא עולם. ענווה זו היא המפתח לשמירה על הטובה ולהמשך הברכה.
