כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ (טו, ח)
בביאור גדר "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ", אמרו חז"ל:
"אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין" (כתובות סז ע"ב)
מובן שיש לדאוג לכל מחסורו של העני, אולם משלא נמצא עבד, מדוע הוטל חיוב על הלל הזקן, לרוץ לפניו בעצמו? וכי נשיא ישראל מחוייב להוזיל את כבוד נשיאותו?
ביאר רבי חיים שמואלביץ, שחז"ל מלמדים כאן יסוד חשוב בהלכות אנוש ובהליכות בין אדם לחברו. יש להתייחס לפגיעה ברגשותיו של הזולת במלוא החומרה, בגדר של 'פיקוח נפש' ממש!
הלל הזקן עמד על רגישותו העמוקה של אותו עני בן טובים, והבין שבהיעדר עבד שירוץ לפניו, תחושת הביזוי והשפלות תעמיד אותו בגדר סכנת נפשות. משום כך, לא היסס הלל והתיר לעצמו, חרף מעמדו הרם כנשיא ישראל, לרוץ לפניו ג' מילין. שהרי הכלל הנקוט בידינו הוא ש'פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה', וכשנפשו של הלה בסכנה, אף נשיא ישראל מצווה לעשות הכל כדי להצילו מאבדון ומשיברון לב.
גדולתה האמיתית של האישיות נמדדת ביכולת לרדת אל מצריו של הזולת ולחוש את כאבו העמוק ביותר. כשם שהלל הזקן לא חס על כבוד נשיאותו כדי למנוע צער מעני בן טובים, כך מחויב כל אדם לפתוח את לבו ולוותר על נוחותו למען הרגשתו ורווחתו של חברו. להתבונן בעיניים בוחנות וברגישות בסביבתו, האם יש מאן דהו הזקוק לתשומת לב, למילה טובה או לסיוע במצוקתו הסמויה מן העין.
