וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (י, יט)
התורה מצווה אותנו לאהוב את הגר, ומנמקת זאת בנימוק: "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".
כיצד זיכרון השעבוד וההשפלה במצרים אמור להביאנו לאהבת הגר?
רש"ר הירש פותח את ביאורו לציווי זה בקביעה: "הֱיוּ דומים לה' באהבת הגר הנלווה עליכם מהנכר". חובת אהבת הגר אינה רק תקנה חברתית או נימוס אנושי, אלא מצווה יסודית המושתתת על הידבקות במידותיו של הקב"ה – "מה הוא רחום, אף אתה היה רחום". כשם שהקב"ה פורש חסדו על מחוסר המשענת, כך נדרש עם ישראל לנהוג.
זיכרון התקופות המורכבות שעברנו בגלות הופך לברכה כשהוא מעורר בנו אמפתיה וחמלה. הניסיון ההיסטורי כזרים במצרים נועד לרומם את מידות הנפש ולעמוד כחומה בצורה כנגד התנשאות או זלזול בחלש.
רש"ר הירש מעמיד את הדאגה לזר ולחלש כמבחן מוסרי ואמוני ראשון במעלה. מוסריותה של קהילה אינה נמדדת ביחסה לבעלי הכוח, אלא ברגישותה למי ששרוי בשוליה. עלינו לבחון את עצנו ביום-יום ביחסנו לנדח ולבודד, ולהעניק לו תחושת שייכות, כבוד ויד תומכת.
אמת המידה האמיתית למוסריות אינה היחס לחזקים, אלא הושטת היד והענקת תחושת שייכות לחלשים. כשאנו פותחים את הלב ומעניקים תחושת שייכות לזר ולחלש, אנו מממשים את תפקידנו האנושי.
