וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר פְּתוֹרָה… (כב, ה)
רש"י: ואם תאמר, מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על גוי רשע? כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר: אילו היו לנו נביאים חזרנו למוטב. העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם, שבתחילה היו גדורים בעריות וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות.
מה ביאור תשובת הקב"ה, והרי בלעם היה רשע ולכן לא היה לו כח להחזיר אותם למוטב, ועדיין טענתם במקומה עומדת, שאילו היה להם נביא צדיק וקדוש כמו משה רבינו, היה מחזיר אותם למוטב?
ביאר הרב שטרנבוך, שבאמת אומות העולם לא חיפשו מנהיג "צדיק" כמו משה רבינו, שידרוש לפניהם דברי מוסר וכיבושין ויחזירם למוטב, שהרי הם לא מעוניינים לכבוש מידותיהם ולהשתנות לטובה. הסיבה היחידה שרצו נביא כמו משה, היא רק כדי שיהיה להם מנהיג "חכם" ו"נביא", שיזכו לטעום מההשגות הגבוהות הללו. ולכן העמיד להם הקב"ה נביא בהתאם למושגים שלהם. בלעם עמד ב"קריטריונים" אלו, שהיה "חכם" ובעל השגות. הוא גם הגיע למדריגת נביאות משה רבינו, כפי שאמרו חז"ל: (במדבר רבה נשא יד, כ): "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באומות העולם קם וזה בלעם". עם זאת הוא היה רשע ושפל מאוד בהנהגותיו ובמידותיו. רק עם ישראל שהיו מוכנים לעבוד על מידותיהם, ולקבל את דבר ה' ותוכחה מנביא, זכו במנהיג כמשה שהדריך לדרך ישרה.
וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ (כה, ז)
מדוע השהתה התורה את שבחו הגדול של פנחס, וכתבה אותו רק בפתיחת הפרשה הבאה הנושאת את שמו?
פנחס פעל אמנם בגבורה ובקנאות עצומה. אולם, בשעת המעשה עצמו, כפי שמתואר בפרשת בלק, עדיין לא נגלו מניעיו הכמוסים של הלב. האם פעל מתוך יראת שמים טהורה וזקופה, או שמא השתרבבו במעשהו נגיעות אישיות חלילה? כדי לעמוד על עומק כוונתו של הקנאי, נדרש פסק זמן של בחינה והתבוננות, ורק לאחר מכן ניתן היה להכריע בדבר לאמיתו.
ואכן, בפתח הפרשה הבאה, לאחר שהובררו הדברים בבית דין של מעלה, מעידה התורה בעצמה על טוהר מניעיו של פנחס: "בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי" (כה, יא). רק עדות אלוקית זו חותמת את המעשה ומעלה את פנחס לשבח ולתפארת, וממנה אנו למדים כי פנחס פעל מתוך מניעים זכים, טהורים ולשם שמיים בלבד.
לפני כל עשיה, ובפרט עשייה ציבורית שיש בה אלמנט של מאבק או "קנאות", חובה עלינו לעצור ולבחון ביושר ובאומץ לב את מניעינו: האם אנו פועלים לשם שמים, או לשם סיפוק עצמי או כבוד.
ערכו האמיתי של המעשה אינו נקבע לפי "הרעש" החיצוני שמעורר ברגע התרחשותו, אלא לפי מידת האמת והתמימות שבתוכו, הגלויות וידועות לפני בוחן כליות וללב.
וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר (כב, ו)
מדוע בלק ביקש מבלעם לקלל את ישראל, ולא ביקש שיברך את מואב? הלא לבלעם היה כוח גם לברך? מה הניע אותו לבחור בקללה על פני ברכת שגשוג וביטחון לעמו?
ביאר ה"חפץ חיים" ששנאת בלק לעם ישראל לא נבעה רק מחשש ביטחוני או מרצון לגיטימי להגן על גבולות מואב. בלב בלק בערה שנאה תהומית, "שנאת עולם לעם עולם", ומטרתו העליונה היתה עצם השמדתם וכלייתם של ישראל (מוכר ואקטואלי…).
וכשעמדו בפניו שתי האפשרויות: לברך את מואב או לקלל את ישראל, העדיף ללא היסוס את דרך הקללה. כך הגשים את תאוותו המרכזית: לחזות במפלתם ובחורבנם של ישראל, דבר שהיווה עבורו מטרה נעלה בפני עצמה, אף מעבר לביצור מעמדה והצלתה של מואב.
זו מהותם של שונאי ישראל לדורותיהם, שנאה לשמה. בימים אלו, כשאנו עומדים מול מציאות מורכבת ורוויית ניסיונות, ויסוד זה מתגלה שוב לעינינו במלוא עוזו וכיעורו מחזיתות רבות, עלינו לזכור את כוחנו האמיתי. מול אלו הקמים עלינו לכלותנו, הגנתנו אינה טמונה רק בחוסן הגשמי, אלא בראש ובראשונה בחיזוק אחדותנו. אל מול איומים מורכבים המגיעים מכמה חזיתות, התגובה האפקטיבית ביותר אינה פירוד פנימי והאשמות הדדיות, אלא התלכדות סביב המשותף – האמונה, השורשים המשותפים ועזרה הדדית. כשנתלכד כ'איש אחד בלב אחד', מתוך דבקות בתורה, בתפילה ובאהבת חינם, נזכה להפר את עצת אויבינו ולעורר עלינו רחמי שמים מרובים.
הירשם עכשיו ומדריך 'כלכלת אנרגיות'
ישלח אליך מיד במתנה!
כדי לבטל הצגה של מודעה זו לצמיתות, עבור למצב מחובר
הירשם עכשיו ומדריך 'כלכלת אנרגיות'
ישלח אליך מיד במתנה!
כדי לבטל הצגה של מודעה זו לצמיתות, עבור למצב מחובר
נציגנו יחזרו אליך ב-24 שעות הקרובות להשלמת ההזמנה.
