מתוך דאגה עמוקה להמשך שושלת הדורות, פנה אברהם אבינו אל אליעזר זקן ביתו והשביעו: "אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ". אליעזר היה "הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ", האיש שעל פיו יישק דבר וכל באי הבית סרו למשמעתו. אברהם ראה למרחוק וידע שלאחר פטירתו עשוי יצחק ללכת אחר עצתו של נאמן הבית הוותיק. הוא חשש שמא, אם תוטל השבועה על יצחק, יפעיל עליו אליעזר טענות ושיקולים שונים וישכנעו להתפשר, ועל כן כבל את ידי העבד בשבועה חמורה להבטחת קיום השליחות. זאת ועוד, על יצחק עצמו לא ראה צורך להטיל שבועה, שכן ידע שבנו צדיק ותמים, ולא ימרה את פיו.שורש המידות לעומת טעות הדעות

אברהם השביע את עבדו במילים: "אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי". במה נשתנו בנות ארם מבנות כנען, והלוא אלו ואלו שקועות ביו בעבודה זרה?

מבאר הר"ן יסוד בנפש האדם: הכנענים היו משוקעים עד צוואר בהשחתת המידות ובמעשי תועבה, כעדות הכתוב: "וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ…" (ויקרא יח, ג). לעומתם, בני משפחתו ומולדתו של אברהם, הגם שטעו בעבודה זרה, שמרו על יסוד המידות הטובות והיו גומלי חסדים איש לרעהו. הכנענים לקו בקלקול מהותי בנפש, בהשחתת המידות, בעוד אנשי מולדתו של אברהם תעו בענייני השקפה ואמונה בלבד, אך מידותיהם היו מתוקנות, כפי שאכן התגלתה רבקה אמנו בצדקותה ובגמילות חסדיה.

יסוד הדבר הוא שטעות שכלית בענייני דעות אינה עוברת בתורשה, וניתן לתקנה באמצעות הדרכה והארה נכונה. לעומת זאת, מידות רעות נחרתות עמוק בנפש ועוברות כ"ירושת תולדה" לצאצאים מדור לדור. עבודה זרה היתה בבחינת טעות, אך לא הושרשה כטבע בלתי הפיך, ולכן לא היה הכרח שתשפיע לרעה על הדורות הבאים.

אברהם עמד על כך בתוקף והזהיר את עבדו במילים "אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ", לבל ילך שולל אחר מראית העין. גם אם ייראו בעיניו אנשים מסוימים בקרב הכנענים ככשרים, שלא יעז לקחת מהם. אברהם, במבטו הבהיר, חדר אל תוככי לבבם וידע ששורשם מושחת.

'אור החיים' מוסיף שבמילים אלו ביקש אברהם להדגיש: על אף שאליעזר ידע שכנען מקולל, שלא יעלה על דעתו שברכת ה' לאברהם ("וֶהְיֵה בְּרָכָה… וְנִבְרְכוּ בְךָ") הפקיעה את הקללה משכניו הקרובים. לפיכך הדגיש: "אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ", כלומר למרות שכנותי עמהם, קללתם עומדת בעינה ואין להתחתן איתם. בדברים אלו בא אברהם להזהירו שלא ישתדך, גם לא עם בנותיהם של אוהביו ובעלי בריתו הקרובים – ענר, אשכול וממרא, ושלא יטעה לחשוב שבשל קרבתם וידידותם ראוי לבוא עמהם בקשרי חיתון.

"לִבְנִי לְיִצְחָק" – שני תנאי היסוד

אברהם מדקדק בלשונו ומורה לאליעזר: "אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק" בכפל המילים 'לִבְנִי' – 'לְיִצְחָק' העמיד אברהם שני תנאים יסודיים בכלה המיועדת: הראשון – "לִבְנִי", שתהא בעלת שיעור קומה כללי, ראויה להיכנס תחת כנפי בית אברהם ולהמשיך את דרכו ומסורתו הגדולה. השני – "לְיִצְחָק", שהרי יתכן שתהא אישה מצוינת כשלעצמה, אך אינה תואמת את אופיו הייחודי של יצחק. על כן הדגיש: "לִבְנִי", ובה בעת "לְיִצְחָק".

פרשת שידוכו של יצחק מציבה לדורות עולם את היסוד הבלתי מתפשר לבנין בית נאמן בישראל: בית המושתת על אדני חסד, יראת שמים ומידות מתוקנות. בבוא האדם לבחור אשה, המדד המכריע אינו מעמד, ייחוס או כישרון, אלא שורש המידות ורוחב הלב. בעוד שטעויות מחשבתיות ניתנות לתיקון, מידות מקולקלות נטמעות עמוק בנפש ומשפיעות על חינוך הילדים. רק שילוב בין ערכים שורשיים לבין התאמה אישית פנימית, לצד היצמדות בלתי מתפשרת לקדושה, מבטיח בנין עדי עד והמשך נאמן לשושלת הדורות.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת חיי שרה, שיעשירו את שולחן השבת?

מוזמנים להיכנס לקישורhttps://did.li/vDwZH

מעוניינים ברעיונות חינוכיים

מפרשת השבוע?

רוצים להיערך כראוי לשולחן שבת?

לחצו על הקישור https://katzr.net/726ea6

או שלחו את המילה 'רעיון' למייל office@shaalti.co.il           

בפתח פרשתנו מאריכה התורה בתיאור פרטי קניית מערת המכפלה, ללמדנו על מידותיו הנעלות של אברהם אבינו, ובראשן החסד והענווה. בשעה קשה זו, כשמתו מוטל לפניו והוא שרוי באבל, כובש אברהם את יגונו. במקום לשקוע בצער, להתכנס בעצמו או לבוא בתביעות לתושבי המקום, הוא ניגש אל בני חת בענווה מופלאה. הוא עומד ומדבר בהכנעה, משתחווה בדרך ארץ מופלגת, ונושא ונותן במתינות ובכבוד שאין כדוגמתם. גם כשעפרון הערים עליו ודרש ממון רב, שקל לו אברהם את מלוא הכסף בלב שלם וללא שום טרוניה.

היכולת לשלוט בתגובות [גם] ברגעי לחץ, אובדן או תסכול, ולא להשליך את המועקה הפנימית על בני הבית או הסביבה.

קומתו הרוחנית של האדם אינה נבחנת רק בעיתות שלווה ונחת, אלא דווקא בשעות דוחק וצער ביכולת להקפיד על נימוס, ענווה ומאור פנים לכל אדם.

התנהלותו של אברהם אבינו במשא ומתן על מערת המכפלה ממחישה שדרך ארץ ומידות טובות אינן הנהגות רק לשעות נחת, אלא בסיס לכל החיים, גם בשעות קשות, לא עלינו. גם כשמתו מוטל לפניו, בחר אברהם להאיר פנים, לפעול בענווה ולשמור על כבוד הבריות. בכך הוריש לדורות את הכלל הנצחי: שום כאב אישי אינו מצדיק פגיעה או קוצר רוח כלפי הזולת.

וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע… וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ (כג, ב)

פרשתנו פותחת בפטירתה של שרה. רש"י עומד על סמיכות הפרשיות לעקידה, בסוף פרשת וירא ומבאר: "לפי שעל ידי בשורת העקידה, שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה".

רבי ירוחם ליבוביץ מאיר מכאן יסוד חשוב: אין די באמירת תוכן נכון, אלא יש לתת את הדעת על סדר הדברים. השליח שבא לבשר לשרה ידע אמנם שיצחק ניצל וחי, אך שגה בסדר מסירת השמועה. תחילה תיאר בפניה כיצד בנה הועלה על גבי המזבח ועמד להישחט, ורק לבסוף סיים בסוף המעשה. אולם בעודו מדבר, שניות בודדות לפני שהשמיע את ההצלה, "וכמעט שלא נשחט", נחרד ליבה הטהור של האם הגדולה, ופרחה נשמתה.

אילו היה מקדים השליח ופותח בבשורה המנחמת: "יצחק חי ושלם עמנו", ורק לאחר מכן מגולל בנחת את גודל הניסיון שעבר, היתה שרה נותרת בחיים. התוכן היה זהה, אך סדר המילים חרץ גורל. סדר הדברים היוצאים מפינו אינו ענין תחבירי גרידא, אלא שאלה של אחריות נפשית לחיי הזולת. כוח הדיבור אינו נמדד רק באמיתות המסר, אלא בזהירות שבה הוא נאמר באוזני השומע.

בעת מסירת הודעה מורכבת או מבהילה (כגון בשורת פציעה קלה, איחור של ילד או תקלה), יש לפתוח תמיד במילת ביטחון מפורשת ("הכל בסדר עכשיו", "ברוך ה' כולם בריאים ושלמים"), ורק לאחר שהוסר החשש לפרט את השתלשלות האירועים.

הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם (כד, יג)  

מדוע המתין ליד באר המים ולא פנה ישירות למשפחת אברהם לחפש כלה ליצחק?

הבכור שור מבאר שאליעזר ביקש לעמוד על טיב מידותיה בסביבתה הטבעית. רק בצאתה לבדה אל עין המים ניתן היה להבחין בהליכותיה, ללא גורמים זרים ומשפיעים, שכן בבית הוריה עשויה התנהגותה להיות מוכתבת.

אור החיים מוסיף שאליעזר חשש מהערמה מצד בני המשפחה. שמא כשיוודע להם מבוקשו הם עלולים להציג בפניו את אחת משפחותיהם שבביתם כבת משפחה. מסיבה זו הפך את הסדר והקדים את מבחן המידות: מתוך "משיחה לפי תומה" והותרנות המופלגת שגילתה, זיהה מיד את חותם משפחת אברהם.

המלבי"ם מדגיש את עומק המבחן המעשי: רבקה לא התחמקה בטענה שביכולתו של אליעזר לשאוב בעצמו מים מהמעיין. , וגם לאחר שכבר הניחה את הכד על שכמה, לא גלגלה את הטרחה על נערה אחרת, אלא מיהרה להשקותו ברוחב לב. אליעזר לימדנו שמידות אמת מתגלות במקום נטול פניות, שבו החסד נובע מטבע הנפש.

כשנתקלים בהזדמנות להיטיב, פעמים רבות קל למצוא תירוצים מדוע פלוני פנוי יותר לסייע (כפי שיכלה רבקה לטעון שכדה כבר על שכמה). גדלות אמיתית היא נטילת אחריות אישית ומיידית ללא תירוצים.

וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ (כד, ג)  

במה עדיפות בנות ארם על פני בנות כנען, הרי גם בני משפחתו של אברהם בארם היו שקועים בעבודה זרה?

מבאר הר"ן יסוד חינוכי: השחתת המידות חמורה שבעתיים מטעות בהשקפה. יושבי כנען לקו בשפלות מוסרית: בעריות, באכזריות ובמידות רעות המושרשות בנפש ועוברות מאב לבן כטבע שני. לעומתם, יוצאי חרן אמנם תעו בהשגות האמונה ובעבודה זרה, אך שמרו על טוהר המידות ועל ערכי חסד ואמת. סילוף במחשבה ניתן לבירור ולתיקון על ידי לימוד והכרה שכלית, כפי שהוכיחה צדקותה של רבקה, אולם קלקול במידות מחלחל אל עומק הלב וקשה לעקרו.

בבואנו להעריך אדם בחינוך, בשידוכים או בשותפות, יש לבחון תחילה את מזגו, רגישותו לזולת ויושרו הפנימי. מידות מושחתות מצריכות עבודה קשה לתיקון ועלולות להשפיע על כל שאר המעלות. אברהם אבינו מלמדנו שלא להתפשר מול סביבה הנגועה באכזריות ופריצות מוסרית (כמידות כנען). תרבות קלוקלת אינה נעצרת ברובד החיצוני, היא מחלחלת לתת ההכרה ומותירה חותם בנפש הדורות הבאים.

לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ (כג, יח)  

מדוע ראה אברהם אבינו חשיבות לערוך את קנין מערת המכפלה בפרהסיה, ולא בצנעה?

האלשיך מבאר שבתחילה הציג עפרון מצג שווא של נדיבות והציע את המקום במתנה. הוא תכנן לקבל את הכסף בחשאי, כדי להמשיך ולהתהדר בציבור כאיש חסד. אולם אברהם אבינו סירב בתוקף לכל "טיוח". הוא עמד על כך שהתשלום המלא יינתן בגלוי, כדי שכולם יידעו שהמקום נקנה במיטב כספו, ולא בחסדי זרים.

הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו 'העמק דבר' מוסיף פן ציבורי משפטי. אברהם חשש שלאחר מעשה יטענו בני משפחת עפרון, שמכירת אחוזת קבר מהווה חרפה עבורם, וינסו לבטל את המקח, באמתלה שלא ידעו עליו. מסיבה זו עירב אברהם את כל באי שער עירו, כעדים נאמנים.

חכמת החיים דורשת לחזות מראש טענות עתידיות באמצעות עיגון הסכמות בפני עדים מהימנים וגורמים מוסמכים מקדים רפואה לכל תביעה ומחלוקת.

רכישת מערת המכפלה אינה רק תיאור היסטורי של קנין אבות, אלא דוגמא אישית, כיצד מייסדים נחלת עולם. אברהם אבינו סירב להסתפק בהסכמה שבשתיקה, והוכיח שקנין אמיתי ונצחי עומד על תשלום מלא, שקיפות שאין בה רבב והסכמה ציבורית גלויה. עשיית המעשה "לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ" היא שביצרה את זכותו של עם ישראל במקום לדורות עולם.

המצפן הערכי לדורות

בפרשתנו אנו נפגשים במערכה הצבאית הראשונה בתנ"ך – מלחמת ארבעת המלכים כנגד החמישה. מלחמה עולמית זו התנהלה בשני פרקים: ראשיתה בעימות בין שני גושי המעצמות דאז. וסופה שהפך לעיקר עניינה של הפרשה, במערכה הצבאית שפתח בה אברהם אבינו, לאחר שהגיעה לאוזניו הבשורה ששבו את לוט בן אחיו.

היציאה למערכה: "מעשה אבות סימן לבנים"

לשלב השני של המלחמה, שבו נכנס אברהם אבינו לעובי הקורה, משמעות עמוקה הצופה פני הדורות כולם. יסוד זה מושרש בדבריו הידועים של הרמב"ן על הפסוק "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם" (יב, ו): "אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה ואמרו: 'כל מה שאירע לאבות סימן לבנים' (מדרש תנחומא בראשית ט), ולכן יאריכו הכתובים בסיפור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים. ויחשוב החושב בהם, כאילו הם דברים מיותרים, אין בהם תועלת. וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלושת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו".

הידיעה בדבר השבי הובאה אל אברהם באלוני ממרא על ידי עוג "הַפָּלִיט". על אף שהיה שרוי בשלווה במרחק רב משדה הקרב, לא היסס אברהם אבינו לרגע. מששמע על צרת קרובו, הזעיק את חניכיו ילידי ביתו באופן מהיר ויצא בזריזות לרדוף אחר צבא המלכים. על עומק יחסו ומסירותו מעיד הכתוב: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו". לוט לא היה אחיו של אברהם, אלא בנו של הרן, אחיו של אברהם. מדוע קראו הכתוב 'אחיו'? מבאר רבינו בחיי שהתורה משמיעה במילה 'אָחִיו', את גדלותו של אברהם, שהתעלם מהמריבה שהיתה ביניהם ובין רועיהם, והתייחס ללוט באחוה ובידידות, כביכול הוא אחיו ממש.

מסירות נפש ונאמנות להבטחה

ביציאתו לקרב נטל אברהם אבינו סיכון גדול, בהתייצבו מול צבאות מאומנים ורבי עוצמה שזה עתה הכניעו עמים וממלכות. למרות הסכנה הברורה והמוחשית, לא נרתע אברהם. גדלות זו בולטת במיוחד לנוכח העובדה שאך זמן קצר קודם לכן נאלץ להתרחק מלוט באמרו "הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי", לאחר שזה בחר לפרוש מדרכו ולהתגורר בקרב אנשי סדום החוטאים, וכמאמר חז"ל: שאמר אי אפשי באברהם ולא באלוקיו.

מה הניע אפוא את אברהם לסכן את נפשו למענו? הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים (חלק ג, פרק נ) מבאר פן חינוכי מוסרי: "הודיענו איך חם לבבו על קרובו בעבור שגדל על אמונתו, ומסר נפשו לסכנת המלחמה כדי להצילו". עמד לנגד עיניו הציווי המוסרי לעמוד בדיבורו: בעת הפרידה הבטיח לו אברהם: "אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה", ופירש רש"י שהבטיח לו: "בכל אשר תשב לא אתרחק ממך ואעמוד לך למגן ולעזר, וסוף דבר הוצרך לו שנאמר 'וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו'…". אברהם ראה בהפרת הבטחה זו משום חילול השם, וחרף את נפשו כדי לקיים את מוצא פיו בנאמנות עילאית.

קידוש ה' ונקיות כפים מול מלך סדום

בסיום המלחמה יוצא מלך סדום לקראתו בהכרת תודה ומציע עסקה מפתה: השבויים יושבו לעירם, וכל הרכוש והשלל הרב יישאר בידי אברהם. אך אברהם בתגובה מרים ידו ונשבע: "הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם". אברהם אסר על עצמו את השלל בשבועה, לאות שאין הוא תולה את עושרו בבשר ודם ובוודאי שאינו חפץ ליהנות מממונם של רשעים. בהרמת ידו הוכיח לעין שהקב"ה לבדו הוא מקור הברכה והחסד. אברהם נתן למלך סדום את כל הרכוש, משום שרצה לשמש דוגמא אישית, שלא יחשבו שיצא למלחמה רק כדי לקבל את הרכוש שנפל בשבי, מעבר לסירובו להנות מממון של רשע.

לצד מידת חסידותו האישית והקפדתו המחמירה, נהג אברהם ביושר ובצדק מול אנשי בריתו: "בִּלְעָדַי, רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי, עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא, הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם". כפי שמבאר החזקוני, את זכויות הלוחמים ומזונם לא קיפח, ואילו הוא עצמו נמנע מליהנות מן הביזה, וניזון מסעודתו של מלכי צדק.

אורחות מלחמה ומוסר התורה

ידוע שדרכה של תורה לקצר במקומות רבים. הלכות חמורות כהלכות שחיטה נלמדות מדיוק ממילה אחת: "וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ" (דברים יב, כא), והלכות שבת בעיקר מהפסוק: "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות טז, כט). לעומת זאת, במלחמת המלכים מאריכה התורה בפרטי המסעות ובתיאור תנועת הצבאות.

אריכות זו באה ללמדנו לדורות על טוהר המידות וההנהגה הראויה גם בעת קרב. אברהם אבינו חינך את חניכיו שלא יוצאים למלחמה מתוך תאוות ניצחון או רצון בהשמדה, אלא מתוך הכרח גמור של הצלת נפשות. הלחימה נוהלה בדיוק ובריסון, מתוך חתירה להכרעה מהירה ולמיעוט פגיעה, תוך מניעת שפיכות דמים מיותרת. כך נחקק לדורות דיוקנו של איש החסד, שגם ברדתם לשדה הקרב, מנשבת בהם רוח התורה וקדושתה.

מלחמת אברהם במלכים אינה מאורע היסטורי חולף, אלא שורש נצחי להנהגת עם ישראל: עמידה איתנה לצד אחים בעת צרה, נאמנות מוחלטת לדיבור, ונקיות כפיים שאין בה שמץ של הנאה מממון שאינו כשר. בכך הציב אברהם את המצפן המוסרי של עם ישראל, המאיר את דרכנו עד היום.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת לך לך, שיעשירו את שולחן השבת?

מוזמנים להיכנס לקישור https://did.li/yUgDN

מעוניינים ברעיונות חינוכיים מפרשת השבוע?

רוצים להיערך כראוי לשולחן שבת?

לחצו על הקישור https://katzr.net/726ea6

או שלחו את המילה 'רעיון' למייל office@shaalti.co.il

וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן (יד, יד)

מדוע הסתכן אברהם ויצא למערכה מול 4 המלכים, רק כדי להציל את לוט, לאחר שנפרדו דרכיהם?

הרמב"ם (מורה נבוכים חלק ג פרק נ) מדגיש את האחריות והחמלה המשפחתית: "חם לבבו על קרובו… ומסר נפשו לסכנת המלחמה".

לעומתו, הר"ן מבאר (עפ"י פרקי דרבי אליעזר פרק כז) שמלחמתו של אמרפל כוונה במיוחד כנגד אברהם, ועל כן היתה זו מערכה על כבוד שמים.       

רבי יוסף צבי מסלנט מלמד יסוד חשוב: אברהם פעל כדי לעמוד בדיבורו. בעת פרידתם הבטיח ללוט: "לא אתרחק ממך ואעמוד לך למגן ולעזר" (רש"י). כדי שלא ייווצר חילול שם שמים, מסר אברהם את נפשו לקיים את מוצא שפתיו.

מכאן מובן מדוע נמנית מלחמה זו עם עשרת הניסיונות: היא גילמה מסירות נפש מוחלטת לנאמנות, לאמונה, ולקדושת הדיבור. יציאתו של אברהם אבינו למערכה היתה מופת חי של קידוש שם שמים. בנכונותו למסור את נפשו בעבור ההבטחה שהעניק ללוט, לימד אותנו אברהם שכוחה של מילה

לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ (יב, א)

כיצד ידע אברהם לאן ללכת, שעה שיעדו הסופי נותר לוט בערפל?

האבן עזרא מבאר שהערפול נועד רק לניסיון ולחיבוב הארץ. מיד לאחר הציווי הכללי, גילה לו הקב"ה בסתר שיעדו – ארץ כנען, ולכן יצא בידיעה ברורה.

הרמב"ן רואה כאן הליכה באמונה: אברהם שיער כי ארץ כנען היא נחלת ה', ויצא אליה מתוך ביטחון שבתוכה יקבל הכוונה נוספת.

הספורנו מדגיש את המילה 'אַרְאֶךָּ'. אברהם לא ידע מיקום מוגדר ונדד בארץ כמחפש, עד שזכה להתגלות בשכם: "לזרעך אתן את הארץ הזאת".

רבי זלמן סורוצקין מבאר שהקב"ה נהג כמפקד, הפוקד על חייליו לצאת לתנועה, כשרק הוא יודע את היעד. הצועדים נעים מתוך אמון מוחלט במנהיגם. כך צעד אברהם אל הבלתי נודע, לא בחרדה, אלא מתוך ציות שלם ושמחה פנימית על הזכות להתמסר להובלה האלוקית.

גדולתו של אברהם נמדדה לא רק בהגעתו אל הארץ, אלא בעצם נכונותו לצאת למסע מתוך התמסרות שלמה ושמחה בעשיית רצון קונו.

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ (יג, ח)

האם אכן היתה מריבה בין אברהם ללוט אחיינו, או שמא המחלוקת נותרה נחלת הרועים בלבד?

מדרש רבה (מא, ו): "רבי עזריה בשם רבי יהודה בן רבי סימון אמר: כשם שהיה ריב בין רועי אברם ובין רועי לוט כך היה ריב בין אברם ללוט, הדא הוא דכתיב 'וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ'…".

הספורנו מדייק מלשון העתיד "אַל נָא תְהִי", שאברהם "הקדים רפואה למכה". בראיית הנולד זיהה שמריבה בין הרועים סופה להצית אש בין שולחיהם, וביקש לעוצרה מבעוד מועד.

ה'אור החיים' מבאר שדווקא תחושת האחווה והקרבה היתרה טשטשה את יראת הכבוד הראויה לאברהם, שהרי קרבת יתר גוררת לעיתים זלזול.

למדנו מאברהם, ששלום אמיתי אינו טיוח מציאות, אלא אומץ לקבוע גבולות ולהבחין בין חיכוך מקומי לשבר ערכי המחייב היפרדות. אברהם אבינו לימד את עם ישראל לדורות כיצד לנהל מחלוקת: בראיית הנולד, בשמירה על כבוד הזולת גם בעת ויכוח, ומתוך הכרה ברורה בגבולות שאין לחצותם.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ (ד, ו)

הקב"ה לא שעה ה' אל קין ואל מנחתו, מאחר והביא את מנחתו "מִפְּרִי הָאֲדָמָה", וכדברי חז"ל, מן הגרוע והפסולת, ולא מהמובחר והמשובח כפי שעשה הבל אחיו, שהקריב מבכורות צאנו ומחלבהן. בתגובה: מנחתו של קין נדחתה.

כאן התגלתה מידת החסד והרחמים האלוקית. משחרה לקין ונפלו פניו, לא הניח לו הקב"ה לשקוע בבדידותו או בעלבון שגרם לעצמו. מיד פנה אליו ה' יתברך בשאלה אישית: "לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ"? פנייה אכפתית ומקרבת.

מכאן, שחובה על כל אחד להיות "נושא בעול עם חברו" ולהשתתף בצער הזולת. גם כשהאחר נכשל במעשיו, וגם כשעוגמת הנפש הינה תולדה ישירה של מחדליו שלו, אין אנו פטורים מלראות את פניו הנפולות, להקשיב למועקת לבו, ולעמוד לימינו בחמלה ובשימת לב.

• הנהגתו של הקב"ה עם קין מלמדת אותנו שרגישות לכאבו של האחר קודמת לכל דין או תוכחה.
• מידת "נושא בעול עם חברו" אינה תלויה במידת צדקתו של הזולת, אלא בעצם היותו אדם השרוי במועקה וזקוק לעין רואה וללב שומע.

וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה (ב, ה)

מדוע ביום השישי טרם עלו שיח ועשב השדה, והלוא כבר ביום השלישי נאמר "וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע"?

חז"ל במסכת חולין (ס ע"ב) ביארו: "מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע, עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים, וירדו גשמים וצמחו. ללמדך שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים".

ופירש רש"י: ומה טעם לא המטיר? לפי ש'אדם אין לעבוד את האדמה', ואין מכיר בטובתן של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים.

מכאן למדנו שהבריאה נבראה כשהיא ממתינה לחיבור שבין האדם לבוראו. אין תכלית התפילה למלא חסרון גשמי בלבד, אלא לעורר בנו את ההכרה שאין לנו משלנו מאומה, ושכל השפע תלוי בקרבת אלוקים.

עלינו לעמוד בתפילה ותקווה, ולא להרפות מאמונתנו, כדברי חז"ל: (ברכות י ע"א) "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". גם כשנדמה שהשערים ננעלו, ימשיך לשפוך שיחו ולבקש קרבת ה'.

חז"ל במסכת סנהדרין (דף נט ע"ב) מתארים את הנהגת חייו של אדם הראשון בגן עדן: "אדם הראשון מיסב בגן עדן היה, והיו מלאכי השרת צולין לו בשר, ומסננין לו יין". אין בידינו השגה ותפיסה במדרגתו של אדם הראשון, יציר כפיו של הקב"ה, כשהבריאה כולה עמדה לשמשו. לאור זאת, אינה מובנת קביעתו של הבורא יתברך, מיד לאחר הבריאה: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (ב, יח). וכי מה היה חסר לו לאדם הראשון בגן עדן, שהצדיק קביעה זו? ויתרה מכך, מה התחדש והושלם בעקבות יצירת חוה?

ביאר רבי חיים שמואלביץ שתכלית בריאת האדם אינה מסתכמת בהשגת שלמות ומעלות אישיות. כל עוד חסרה לאדם היכולת להשפיע, להעניק ולהיטיב לזולת, הוא שרוי בחסרון מהותי ואינו ראוי לתואר "שלם". שהרי עיקר תכליתו של האדם בעולמו היא להידמות לקונו, "מה הוא רחום אף אתה רחום". מידת ההטבה היא הנדבך היסודי ביותר בכך, שהרי הקב"ה 'הטוב והמטיב' לכל באי עולם.

עומק שורשו של 'כוח הנטילה'

ב'קונטרס החסד', בספרו 'מכתב מאליהו' מרחיב הרב דסלר ומבאר שנפש האדם מהווה זירת מאבק תמידית בין שני כוחות יסוד קוטביים: 'כוח הנתינה' מול 'כוח הנטילה'.

בעוד ש'כוח הנתינה' יונק את חיותו מניצוץ צלם אלוקים הטבוע באדם, ברצון להשפיע, להאיר ולהיטיב, מבלי לצפות לתמורה, הרי ש'כוח הנטילה' מהווה שורש לכל התאוות הרעות והמידות המגונות. מהותו של כוח זה היא שאיבה בלתי פוסקת של המציאות כולה אל תוך ה'אני' הצר של האדם. האדם הנתון למרותו של 'כוח הנטילה' משקיף על הבריאה כולה ועל הסובבים אותו כעל חפצים וכלים שכל ייעודם לשרת את צרכיו, את הנאתו ואת כבודו.

הרב דסלר מדגיש ש'כוח הנטילה' אינו מתבטא בהכרח בגזל. סכנתו הגדולה נעוצה דווקא בערמומיותו ובהתחזותו. הוא מזהיר מפני ה'נוטל המתוחכם', המסוגל להעניק מתנות ולהפגין נדיבות, אולם מבטו הפנימי ממוקד כולו ברווח האישי הצפוי. אין זו נתינה אמיתית, אלא מעין "עסקת חליפין": הוא נותן כדי לקבל כבוד, או כדי לכבול את זולתו בהכרת טובה. ומשהזולת חדל לספק את ה"תמורה המצופה", ה'נתינה' נעלמת כלא היתה.

זהו גם מקורן של אותן "אהבות התלויות בדבר" שהזהירו מפניהן חכמי המשנה, שסופן להתבטל. אדם שעשוי לומר שאוהב את רעהו, בעוד שלאמיתו של דבר הוא אוהב את ההנאה או את התועלת שרעהו מפיק עבורו. הרב דסלר מדגים זאת באדם האומר שאוהב דגים. אין הוא אוהב את הדג כשלעצמו, אלא את טעמו הערב בחיכו, ובשם אותה "אהבה" הריהו דג אותו מהמים, ממיתו ואוכלו. כך בדיוק מתייחס ה'נוטל' לסביבתו: אהבתו היא אהבה עצמית, במסווה של קשר.

טבעו של 'כוח הנטילה' שאינו יודע שובעה, וככל שמזינים אותו הרי הוא מתעצם והולך, בבחינת "יש לו מנה רוצה מאתיים" (קהלת רבה א, יג). הנוטל תמיד יחוש חסר וקנאה, מפני שההתמקדות באנוכיות מולידה ריקנות מתמדת: הוא גורף ושואב לקרבו עוד ועוד, אך ליבו פנימה נותר חלול.

מגן עדן של נטילה לעולם של חסד והשפעה

על פי יסודות אלו ניתן להבין את פרשת בריאת האדם באור שונה. כששכן אדם הראשון בגן עדן לבדו ומלאכי השרת שירתוהו, הוא אמנם ניצב במצב טהור, אך פסיבי לחלוטין, מצב של 'נוטל'. היקום כולו פעל למענו, מבלי שנדרש ממנו לפתוח את ידו ולתת מאומה. הגם שלא היתה זו נטילה של חטא חלילה, אך במציאותו הוא היה אך ורק "מקבל". כוח ההטבה והחסד שהטביע בו הבורא שכב כ"אבן שאין לה הופכין", בהיעדר כל נברא סביבו הזקוק לעזרתו ולהשפעתו.

נפש הניזונה ומקבלת, מבלי שתהיה לה יכולת להעניק, סופה להתכנס לתוך מעגל מצומצם של קבלה עצמית. על מציאות זו קבע הבורא יתברך: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ". ה"טוב" השלם בבריאה הוא ההידמות ל'הטוב והמטיב'. קיום המושתת על קבלה ונטילה בלבד, זך ורוחני ככל שיהיה, רחוק הוא מהגדרת ה"טוב".

משיצר הקב"ה את ה'עזר כנגדו', נשברו חומות הבדידות וההסתגרות העצמית. משנבראה חוה, נפתחה בפני האדם האפשרות לחדול מלהיות רק 'נוטל', ולהתעלות למדרגת 'נותן' ומשפיע. בנקודה פנימית זו נהפך עולמו מ"לא טוב" למעלת "טוב מאוד", מעולם של קבלה פסיבית לעולם של עשיה, יצירה והידמות לבורא עולמים. הבדידות הוגדרה כ"לא טוב" משום שכובלת את האדם לעמדת 'נוטל', ואילו בריאת הזולת היא שהעניקה לו את מפתח הזהב לחיים של נתינה, משמעות ודבקות במידותיו של הקב"ה. רק כשהאדם פורץ את גבולות ה"לבדו" הצר ובוחר בחיים של השפעה וחסד, מתגלה בו צלם אלוקים והוא זוכה להתדבק במקור הטוב האמיתי.

בבריאת האדם חותמת התורה את ששת ימי המעשה, במילים: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ" (א, כז).

מדוע נברא האדם אחרון, לאחר שנשלמה בריאת כל היצורים כולם?

במסכת סנהדרין (לח ע"א) ביארו חז"ל שהאדם נברא בערב שבת מכמה טעמים, והעיקריים שבהם: לשלול מחשבת מינות, שלא יאמרו שהיה שותף לקב"ה במעשה בראשית. סיבה נוספת, כדי לחנכו למידת הענווה: שאם תזוח דעתו עליו, אומרים לו: אפילו יתוש קדמך ונברא לפניך במעשה בראשית.

מאידך, האברבנאל מבאר שדווקא היותו אחרון מעידה על רום מעלתו ושליטתו על הבריאה כולה, כמאמר המדרש (ב"ר יט, ד): "כל שנברא אחר חברו – שליט בחברו". העולם נבנה נדבך על גבי נדבך. כל דרגה הכשירה את הקרקע לבאה אחריה, וככל שהנברא מאוחר יותר, מעלתו קרובה יותר לקונו.

סתירה זו טומנת בחובה את סוד הקיום האנושי: האדם ניצב על קו התפר שבין שפלות מוחלטת לרוממות נשגבת. אם יתגאה וישכח ייעודו – היתוש קודם לו; אך אם יכיר באחריותו ויתקדש, הרי שכל הבריאה כולה אינה אלא מצע ושולחן ערוך לקראת בואו כמלך בנזר היצירה.

בריאת האדם בסוף סדר היצירה משקפת את המתח המובנה בנפשו: תזכורת נצחית לקטנותו הגשמית לצד ייעודו הרוחני העליון. הבחירה נתונה בידי האדם בכל רגע: האם לנהוג בזחיחות דעת ולהיות נחות מהיתוש, או לממש את צלם האלוקים שבו ולהתעלות למדרגת נזר הבריאה.

וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ (א, יב)

במסכת חולין (ס ע"א) מאירים חז"ל רובד עמוק במעשה הבריאה: כשציווה הקב"ה על האילנות לצאת "לְמִינֵהוּ", נשאו הדשאים קל וחומר בעצמם ואמרו: ומה אילנות, שאין דרכם לצאת בערבוביא, נאמר בהם "למינהו", אנו שדרכנו לצאת בערבוביא, על אחת כמה וכמה. מיד עמדו ויצאו כולם איש איש על מקומו ולמינו.

לקח מוסרי חשוב למד מכאן ה'סבא מסלבודקא'. באחת הפעמים, כשביקש למסור שיחת מוסר בהיכל הישיבה, נדחקו התלמידים בלהט נעורים וצבאו זה על גב זה כדי להתקרב לרבם ולשמוע את דבריו. מראה זה לא נשא חן בעיניו. פנה אליהם ה'סבא' בתוכחת אהבה ואמר: הביטו בעשבי השדה, אף שטבעם לצמוח בערבוב ובדוחק, השכילו לעצור ולהכיר את מקומם ולעשות מרווח זה לזה מתוך שמירה על הגבולות.

ומכאן נלמד קל וחומר לנפש: אם בצמחים כך, באדם על אחת כמה וכמה. חובה עלינו להקפיד על כבוד הזולת, לבל נדחוק את רגלי חברנו, גם לא לשם התעלות רוחנית ורדיפה אחר קדושה. הסדר וההתחשבות אינם חולשה, אלא יסוד בבנין הבריאה. הקפדה על סדר, תור, מרווח אישי ודיבור בנחת בכל מקום אינו ענין של נימוס חיצוני בלבד, אלא יישום ישיר של סדרי בראשית.

וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה', וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא… וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ, וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה (ד, ג-ה)

קין היה הראשון שיזם והביא מנחה לה', הבל נמשך בעקבותיו. יתרה מזו, קין השכיל להשיג מדעתו את עומק מושג הקרבנות, כדברי הרמב"ן: "כי הבינו האנשים האלה סוד הקרבנות". ולמרות זאת נדחתה מנחתו, משום שהביא "מן הגרוע" (רש"י).

באותה עת היה היקום שמם, והיה בעולם שפע פירות מובחרים. ממילא לא היה בכוחם של 4 האנשים שחיו אז לכלות שפע זה. מה פשר צרות עינו של קין?

אלא, ביאר רבי חיים שמואלביץ, שזו תבנית נפש האדם: גם כשמושפע עליו כל טוב שאינו חסר דבר, קשה עליו הפרידה מקניינו. וכשהוא מתעלה ונותן, עין רעה מלווה את נתינתו, והוא מתקשה לחלוק מהמובחר. טבע זה כה מושרש, עד שגם כשמדובר ב'נתינה' כביכול למלך מלכי המלכים, הקרבן מוגש מהפסולת.

פרשת מנחת קין מעמידה מראה נוקבת מול טבע האדם: אין די בהשגות רוחניות נשגבות, וגם לא ביוזמות ברוכות, כל עוד הלב נותר בצמצומו. המבחן העליון בעבודת ה' ובחיי החברה הוא היכולת לנצח את צרות העין הטבעית, ולהתמסר בהענקת המיטב, הן לקב"ה והן לבריות.

וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה, כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי (ג, כ)

מדוע בחר אדם הראשון להעניק שם לאשתו דווקא בנקודת זמן זו, בעיצומו של המשבר, מיד לאחר חטא עץ הדעת?

מבאר ר' שמשון רפאל הירש יסוד חשוב לחיינו: כעונש על חטא האכילה מעץ הדעת נגזרה מיתה על האדם. במישור הטבעי, יכל היה האדם להיגרר לתרעומת ולכעס כלפי רעייתו, על חלקה בכישלון, באכילת הפרי ובגירוש מגן עדן.

במקום זאת, התעלה אדם ובחר לכנותה בשם המבטא את ייעודה הנבחר והמיוחד – הענקת חיים לעולם, כפי שנרמז בשם 'חַוָּה'. בקריאת שם זה הציב אדם הכרזה איתנה: אמנם נגזר על הפרט לסיים את חייו עלי אדמות, אך מפעל החיים והאנושות כולה יוסיפו להתקיים ולהתפתח. דווקא מתוך תהומות הנפילה, נשאה קריאת השם משמעות של תקומה ונחמה.

יסוד מוסרי ואמוני הנחיל לנו אדם הראשון לדורות. כשאדם נכשל בדרכו, אסור לו לשקוע במצולות הייאוש ולהאשים את סביבתו או להתבוסס בכישלון. עליו לאזור כוח, להתעודד ולפלס נתיב חדש אל עבר הבנין והתיקון.

והיכן מצינו גילוי מוחשי להנהגה מיוחדת זו? דווקא ברגע השפל העמוק ביותר, כשהתקללו וננעלו שערי גן עדן. שם בחר אדם לנסוך תקווה ולהעניק לאשתו שם רווי תוחלת: "חַוָּה", בנימוק המרומם: "כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי".

בקריאת שם זו טמונה אמירה נצחית ומהדהדת: העבר חלף, ואין תכלית בבכי מתמיד על מה שחרב. חובת השעה היא לטעת חיים, להמשיך את השושלת ולפעול לתיקון. אדם הראשון הסיט את מבטו מהאבל על השבר אל עמל היצירה, ומזיכרון הכישלון – אל תקוות העתיד.

זו דרך התורה הראויה לכל יהודי: גם בשעת משבר ונפילה, לא ירפו ידיו. אלא יקום, יפיק את הלקח הנחוץ, וימשיך לפסוע קדימה בעוז, בבניין ובאמונה שלמה.

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ (א, כב)

מדוע זכו רק דגי הים ועופות השמים לברכת פריון מפורשת 'פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם', בשונה מיתר בעלי החיים?

רבותינו במדרש רבה (יא, ג) ביארו שהדגים והעופות נצרכו לתוספת ברכה הואיל ובני אדם צדים, שוחטים ואוכלים אותם תדיר. הברכה האלוקית מבטיחה שקיומם יישמר ו"אינו חסר כלום". רבנו בחיי מוסיף שברכה זו באה לידי ביטוי באופן מיוחד בכח ההולדה שלהם, שקיים במשך כל עונות השנה, ללא הפוגה.

המלבי"ם מוסיף יסוד מוסרי: ברכת הבורא פונה בעיקרה אל החלשים והפגיעים בטבע. אפרוח הבוקע מביצה נטולת רוח חיים, או דגיג קטן הנתון לסכנת בליעה מתמדת במצולות, הם אלו הזקוקים לחסות עליונה. ברכת ה' מתגלה במלוא הדרה דווקא במקום שבו הטבע שברירי, ומעניקה לו עוצמה נצחית להתקיים ולהתחדש.

ברכת "פרו ורבו" לדגים ולעופות מלמדת ששפע הברכה העליונה אינו נחלתם של החזקים והשולטים, אלא ניתן כמענה וכמשען לשבריריותו של הנברא.

פרשת וילך פותחת בפסוק: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (לא, א). המילה הפותחת, "וַיֵּלֶךְ", מעוררת קושי כפול: ראשית, להיכן הלך משה? שנית, מדוע הוצרך ללכת? הרי בפרשת ניצבים קראנו שכל עם ישראל היה מכונס לפניו, כפי שכתוב: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם…". מאחר והעם כבר ניצב מולו, מה פשרה של הליכה זו?

הרמב"ן מאיר את עינינו באשר להתרחשות שבין חתימת פרשת ניצבים לתחילת פרשת וילך. משסיים משה רבנו את דברי הברית והתוכחה, התפזרו כולם, אנשים, נשים וטף שנאספו למעמד הברית, ושבו איש לאוהלו. מדוע לא ציינה זאת התורה במפורש? מבאר הרמב"ן שהדבר היה מובן מאליו מתוך ההקשר. בתחילת המעמד נאמר: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם… לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה'… לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם…" (שם כט, ט–יב); משהושגה התכלית ונכרתה הברית, פנו כולם איש לדרכו, ושוב לא היה צורך לפרש זאת בכתוב.

כאיש הנפטר מחברו

בנקודה זו מלמדת התורה שמשה רבנו הלך ממחנה לויה, המעגל הפנימי הסמוך למשכן שבו שכנו משה, אהרן והלויים, אל מחנה ישראל, המעגלים החיצוניים שבהם חנו שנים עשר השבטים, איש על דגלו. במילים אלו ביקשה התורה להדגיש יסוד מוסרי עמוק. לאורך ארבעים שנות הנהגתו במדבר, כשביקש משה לקבץ את העם, עשה זאת באמצעות תקיעה בחצוצרות, כציווי הכתוב בפרשת בהעלותך: "וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר י, ג). אולם בפעם הזו, לקראת פרידתו מן העולם, לא הפעיל משה את שררתו ולא קרא להם להתאסף אליו, אלא טרח וכתת את רגליו והלך בעצמו למשכנותיהם.

על פשר הנהגה זו כותב הרמב"ן: "ויאמר הכתוב עתה, כי משה הלך ממחנה לויה אל מחנה ישראל לכבדם, כמי שירצה להפטר מחבירו ובא ליטול רשות ממנו."

הרמב"ן מתמצת את המניע להליכה במילה אחת: "לכבדם" משה רבנו ראה במעמד הפרידה חובה מוסרית של רועה כלפי צאן מרעיתו, לחלוק להם כבוד, חיבה והערכה על דרכם המשותפת. הרמב"ן בוחר בדימוי מיוחד: משה אינו מופיע כמלך הנפרד מנתיניו או כמצביא הפוקד על פקודיו, אלא "כמי שירצה להיפטר מחבירו ובא ליטול רשות ממנו". ביומו האחרון הסיר משה כל מחיצה של מעמד ושררה, ופנה אל העם מתוך אחוה, רעות וענווה מוחלטת.

בלשון חז"ל, "ליטול רשות" פירושו להודיע על יציאה לדרך, לברך, ולוודא שהנשארים מקבלים את הפרידה ביישוב הדעת ובשלום. משה רצה להבטיח שאינו מותירם בתחושת עזיבה פתאומית, אלא מכין את ליבם ומחזק את רוחם לקראת הכניסה לארץ בהנהגת יהושע בן נון.

פרידתו של רועה נאמן

משה ידע בבירור שביום זה נשלמה שליחותו עלי אדמות, כפי שאמר בפתח דבריו: "בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא" (לא, ב). הליכתו היזומה לפתח אוהליהם נועדה להשקיט את דאגתם, לעודדם, ולטעת בליבם ביטחון בהבטחה: "חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ". גדלות נמדדת ביכולת לחשוב על צורכי הכלל והפרט גם ברגעי מעבר אישיים ומאתגרים, ומתוך ראיית טובת הזולת לפני טובת עצמו.

בדבריו אלו מבליט הרמב"ן את ענוותנותו העמוקה של משה רבנו ואת גודל אהבתו לעם ישראל: למרות היותו אדון הנביאים והמנהיג שהוריד תורה מהשמים, לא ראה פחיתות כבוד ללכת אל העם ולחלוק לו כבוד. ביומו האחרון, במקום להתכנס "בד' אמותיו" ולהתרכז בענייניו האישיים לקראת פטירתו, בחר להקדיש את שעותיו האחרונות להענקת כבוד, חיזוק ואהבה לכל יחיד ויחיד מישראל. מעשה זה נותר לדורות כסמל ומופת למנהיגות יהודית טהורה המושתתת כולה על אהבת ישראל וביטול עצמי מוחלט.

וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב (כט, טז)

בשנה האחרונה לשעבודם במצרים, לפני שיצאו ממנה, בני ישראל ראו וחוו "בית ספר למופתים". הם היו עטופים בניסים רבים, ללא שעבוד. היתה זו הכנה טובה לקראת צאתם ביד רמה, כמו גם לניסים הגדולים שחוו בני ישראל, כדוגמת קריעת ים סוף.

לאחר הכנה זו מדוע חושדת בהם התורה ואומרת להם "פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה"? לאחר ההכנה הזו האם ירצו להתקרב לשיקוצים?

ביאר ר' שלום שבדרון בשם הרב מבריסק דבר גדול בכוחות נפשו של אדם. בתחילה היחס שלהם היה 'שיקוציהם וגילוליהם', הם ראו את העבודה זרה ומאסו בה. לאחר מכן, בשלב השני יחסם היה כאל 'עץ ואבן'. שאמנם אינו יפה, אך גם אינו מכוער, אינו דוחה.

לאחר שהתרגל, נהיה יפה בעיניו, עבר למצב של 'כסף וזהב'. ועל כן כתבה התורה בפסוק הבא: "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט…".

המסר מכאן, על אדם להזהר שלא יקהו חושיו, שלא יתרגל לדברים שליליים, משום שהיצר הרע מסית ואורב לאדם.