רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה (יא, כו)

מדוע פתחה התורה בלשון יחיד 'רְאֵה' והמשיכה בלשון רבים 'לִפְנֵיכֶם'?

רבנו בחיי מסביר שמשה רבנו פנה בדבריו לשני קהלי יעד שונים בו זמנית, ולכן שילב בין לשון יחיד ללשון רבים. אל היחידים המשכילים פנה בלשון יחיד ואמר 'רְאֵה'. אין מדובר בראיה חושית פיזית, אלא ב"ראיה בעין השכל", התבוננות עמוקה והשגה רוחנית. הברכה והקללה נאצלות ממידת הרחמים (שורש הברכה) וממידת הדין (שורש הקללה).

לעומת זאת, אל כלל העם, אל ההמון פנה בלשון רבים ואמר "לִפְנֵיכֶם". עבור הציבור הרחב, הברכה והקללה משמשות ככלי חינוכי ומוסרי. הברכה נועדה לזרז ולדרבן את ההמון לקיים את המצוות, והקללה נועדה להרתיע ולהפחיד אותם מלעבור עבירות.

רבנו בחיי מביא כראיה את הפסוק מספר קהלת: "וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת" (קהלת א, טז). כשם ששלמה המלך נקט בביטוי "לבי ראה" במובן של השגה שכלית והבנה חכמה (ולא ראיה בעיניים), כך משה אמר "ראה" במובן של התבוננות עמוקה בשורשי הברכה והקללה.

בזרועות האב, מסע על חבל האמונה – לפרשת ראה

במהלכו של מופע לוליינות באירופה, הציבו האמנים שני תרנים גבוהים, כשישה מטרים גובהם, וביניהם מתחו חבל עבה. על אחד התרנים טיפס לוליין, וכשהגיע לפסגתו פנה אל הקהל בשאלה: האם מאמינים אתם שיעלה בידי לעבור מצד לצד? הקהל השיב בתשואות ובחיוב. הלוליין ביקש דממה מוחלטת כדי לשמור על ריכוזו, ויצא לדרכו. כשהגיע לקצה החבל, לתורן השני, הריע לו הקהל ועודד אותו לחזור על המעשה. הלוליין פנה לאחוריו ועשה את דרכו חזרה בבטחה.

משהוכיח את מיומנותו, פנה שנית אל הציבור וביקש שיפקידו בידיו ילד קטן, אותו ישא בזרועותיו בעת המעבר הבא. דממה מעיקה השתררה באולם. איש מהנוכחים לא נאות להסתכן ולאפשר לו לעשות כן. משהבין הלוליין שישועה לא תצמח לו מהקהל, ירד מהבמה ופנה אל מאחורי הקלעים. הצופים סברו שבכך תם המופע, אך להפתעתם, כעבור כדקה שב הלוליין לבמה כשהוא נושא בידיו ילד קטן.

הוא החל לטפס על התורן כשהפעוט בזרועותיו. בהגיעו לפסגה, ביקש שוב שקט, והחל לפסוע עקב בצד אגודל על גבי החבל. המתח בקהל הגיע לשיאו. איש לא חפץ לראות בנפילתו של הלוליין, ועל אחת כמה וכמה באסונו של הילד הרך.

ואכן, האמן עשה זאת בהצלחה. הוא הגיע בבטחה לצדו השני של החבל וירד בסולם, כשהוא נושא עמו את הילד. למרבה הפלא, הילד הקטן נראה רגוע לחלוטין ולא ניכרו בו אותות פחד. כשפנה הלוליין להשיב את הילד למקומו, ניגש אחד הצופים אל הילד ושאל בתימהון: לא פחדת? הילד הביט בו בביטחון והשיב בפשטות: ממה היה לי לירא? הרי הלוליין הזה הוא אבי. בדבריו התכוון לומר: ברגע שאבי לקח אותי בזרועותיו, הייתי סמוך ובטוח שאין הוא מסכן אותי.

בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם

במשל זה משתמשים מגידים רבים, כדי להמחיש את יסוד הדברים בפרשתנו: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם…" (יד, א), ובפסוק הבא כתוב: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".

ביאורים רבים נאמרו בפסוקים אלו. היסוד המשותף לרובם, שפסוק זה מנסח את אמונתנו בבורא עולם ובהשגחתו הפרטית על עמו, מתוך ידיעה ברורה ומוחלטת שאין הקב"ה חפץ חלילה להרע לנו, שהרי אין אב החפץ ברעת בנו. כל מה שעושה הקב"ה, הכל נעשה בהשגחה מדוקדקת ומתוך רצון להיטיב. כשהאדם מפנים זאת, הוא מאמין שאף אם פגעה בו מידת הדין והיסורים היו מנת חלקו, הרי שהתייחסותו אליהם היא כפי שקראנו בפרשה הקודמת: "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ" (ח, ה).

בקריאת הפסוק "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת" (יד, א) עולה מאליה השאלה: מהו הקשר הפנימי בין חלקו הראשון של הפסוק – ההכרזה "בנים אתם לה' אלוקיכם", לבין חלקו השני – הציווי המעשי "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת"?

שנינו במסכת אבות (פרק ג משנה יט): "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר: 'בנים אתם לה' אלוקיכם'".

אינך יתום ואינך עזוב

רבי שמואל די אוזידא שאל על המשנה: הלוא במקומות רבים במקרא נקראו ישראל בנים, כגון "בני בכורי ישראל", מה אם כן החידוש המיוחד במאמר המשנה? וביאר שהחידוש הוא שחיבה זו ניכרת וגלויה אף לעיני האומות, עד שגם עמי התבל מכירים בכך ויודעים שישראל הם 'בנים למקום'.

והעומק העולה מכך, שהקב"ה כביכול פונה אלינו בגלוי בכל עת ואומר: "בני, אהובי". זו "חיבה יתרה נודעת להם", שהקב"ה קורא לכל אחד מאיתנו בתואר הרוממות 'בן'. הוא פונה אלינו באופן אישי באמצעות מאורעות החיים ומעביר לנו מסר של אהבה, הכוונה ותמיכה.

כתוצאה מכך מצווה התורה: "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת", גם אם חלילה נלקח מאדם אחד מהוריו, מזכיר לו הקב"ה: אינך יתום ואינך עזוב! עדיין יש לך אבא בשמים. אב הרחמן הקורא לך בתוך הסתר הפנים ובתוך הקשיים עצמם: 'בני! יקירי!'. היסורים והתלאות העוברים על האדם מושגחים כולם מאת ה', ובד בד הוא מעניק את הכוח לשאתם. שומה עלינו לזכור כי גם בתוך הקושי טמון חסד גלוי, והקב"ה מביט בנו במבט רחום ובלחישה אבהית: "בני אתה".

מעשה מופלא מיוחס ל'סבא מקלם', שכשהגיעה שעתו להיפטר מהעולם, קרא לבנותיו שהגיעו לפרקן ואמר להן שכלל אינו דואג מה יעלה בגורלן. שכן עם פטירתו, הן יוצאות מרשותו של בשר ודם ונכנסות במישרין תחת חסותו של הקב"ה, שהוא "אבי יתומים ודיין אלמנות".

וביאר מרן הגרא"מ שך זצוק"ל את דבריו: מי שחש באופן מוחשי ומציאותי שהבורא יתברך הוא אביו הישיר, אינו מרגיש תחושת יתמות. אדרבה, הוא מבין שמעתה יגיע אליו חסדו של האב הרחמן באופן ישיר ומזוקק יותר, ולא עוד דרך השליח – האב הביולוגי בשר ודם.

כשאדם צועד על 'חבל האמונה' של החיים ומביט למעלה, הוא מבין שגם כשהתהום עמוקה והרוחות מנשבות, זרועותיו הבלתי נראות של אביו שבשמיים מחזיקות אותו בבטחה מלאה.

עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ (יד, כב)

חז"ל דרשו את כפל הלשון: "עַשֵּׂר – בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׂר" (שבת קיט ע"א). הבטחה זו נתמכת גם בדברי הנביא מלאכי: "וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת… אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָּי", ופירשו חז"ל: "עַד שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר דָּי".

אולם תמיהה גדולה, שהרי אנו רואים רבים מישראל המדקדקים במצוות ומפרישים מעשרות כהלכה, ועם זאת אינם מתעשרים בממון רב?

מביא רבנו בחיי בשם הראב"ד יסוד עמוק: המילה "תְּעַשֵּׂר" בפסוק נקראת בשי"ן שמאלית (שׂ). אין הכוונה בהכרח לעושר גשמי מופלג, אלא "עַשֵּׂר – כְּדֵי שֶׁתְּעַשֵּׂר": תזכה להמשיך ולהפריש מעשרות עוד שנים רבות. העושר האמיתי אינו נמדד רק בצבירת נכסים, אלא בזכות ובאפשרות להמשיך ולהשפיע טוב.

מצוות מעשר אינה רק סגולה לעושר גשמי, אלא מפתח למעגל סגור של ברכה, יציבות והמשכיות. העושר האמיתי שטמון במעשר הוא הזכות הבלתי פוסקת להמשיך ולהעניק לאחרים מתוך הרחבה. כשאדם מעשר, הוא הופך את הממון שלו ממטרה למחרב של עשיית טוב. מובטח לו שמקורות מחייתו יתברכו, והוא יזכה לאריכות ימים ולרווחה שתאפשר לו להוסיף ולתת.

יהי רצון שנזכה תמיד להיות מן הנותנים, מתוך שפע, ברכה ושמחת הלב.

כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים (טו, יב)

בפרשת עבד עברי כותבת התורה דרך מוסרית מיוחדת לתיקון האדם. מדובר בגנב שנמכר בגנבתו, אדם שירד לדיוטה תחתונה. התורה מנחה לנהוג איתו ברגישות ובכבוד. עד כדי שהורו חז"ל: "כל הקונה עבד עברי – כקונה אדון לעצמו". אם יש לו בבית רק כר אחד, העבד ישן עליו ולא האדון.

הנחיה זו מעוררת תמיהה, שכן לאדם מן השורה אינו מחויב האדון לתת את כר הלילה היחיד שלו בחינם. מדוע אם כן דווקא לגנב שסרח נדרש האדון להעניק יחס כשל מלכים?

התשובה לכך טמונה בכוחה הייחודי של ה'דוגמה האישית', העולה בעוצמתה על כל תוכחה מילולית. אדם שסרח ונשלח למאסר עלול ללמוד שם "תרבות פשע". התורה, בחכמתה, מעמידה חלופה מיוחדת: היא משלבת את החוטא בביתו של אדון, הנוהג עמו לפנים משורת הדין. לאורך שנות עבדותו לומד העבד מהי עין טובה, חסד ונתינה. היפך האנוכיות והחמדנות שדרדרו אותו לגנבה. כך, דרך רוממות הרוח והאהבה, מעתיקה התורה את החוטא מעולמו הצר ומשיבה אותו למעמדו הראוי.

התורה חפצה בענישת החוטא, אלא מבקשת להבריא את נפשו מן היסוד. באמצעות 'דוגמה אישית' של חסד ונתינה מצד האדון, מעתיקה התורה את הגנב מעולם של אנוכיות לעולם של אצילות וערבות הדדית. זהו יסוד החינוך היהודי: להעלות את שפל המדרגה אל הרוחב והרוממות.

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ… וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ… נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ (טו, ט-י)

ניתן להבין את הציווי 'נָתוֹן תִּתֵּן' – שמסור בידי האדם. אך כיצד ניתן לצוות על הלב 'וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ'? הלא כשאדם פועל מתוך כפיה, הוא אינו מעניק בלב שלם?

בספרו 'כלי חמדה', עומד רבי שמואל לניאדו על כך ומבאר שהתורה מעניקה לאדם הדרכה מעשית לתיקון המידות ולשינוי הרגל הקמצנות. העצה היא: התחל בצעדים קטנים, לפתוח את ידך ואת לבך לטובת הזולת.

עצת התורה לפעול בשיטת ההדרגתיות: תחילה נתינה סמלית קטנה, 'נָתוֹן' תן לעני סכום, אפילו סמלי. צעד זה כבר מפשיר מעט מקיפאון הלב. בשלב הבא – 'תִּתֵּן לוֹ', הוסף נתינה קטנה נוספת. הרגלי המעשים פועלים על הלב, ונעלמת מעט מעט מידת הקמצנות, ובמקומה נרכשת מידת הנדיבות ורוחב הלב. השלב המסיים של תהליך ההכשרה: 'וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ', הנתינה הופכת ממעשה כפוי לפעולה הטבעית של הלב.

כנגד זה מבטיחה התורה: "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ". לא זו בלבד שנכסיו של האדם אינם נגרעים בעבור הנתינה, אלא שדווקא דרכה משתלחת הברכה בכל מעשי ידיו.

התורה אינה דורשת מהאדם לשנות את טבעו ברגע אחד, אלא מעניקה לו מסלול של חינוך עצמי והדרגתי. באמצעות הנתינה הקטנה והחוזרת, משתחרר הלב מכבלי הקמצנות וזוכה להגיע לדרגת נדיבות אמיתית, שסופה ברכה מרובה בכל מעשי ידיו.

כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ (טו, ח)

בביאור גדר "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ", אמרו חז"ל:

"אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין" (כתובות סז ע"ב)

מובן שיש לדאוג לכל מחסורו של העני, אולם משלא נמצא עבד, מדוע הוטל חיוב על הלל הזקן, לרוץ לפניו בעצמו? וכי נשיא ישראל מחוייב להוזיל את כבוד נשיאותו?

ביאר רבי חיים שמואלביץ, שחז"ל מלמדים כאן יסוד חשוב בהלכות אנוש ובהליכות בין אדם לחברו. יש להתייחס לפגיעה ברגשותיו של הזולת במלוא החומרה, בגדר של 'פיקוח נפש' ממש!

הלל הזקן עמד על רגישותו העמוקה של אותו עני בן טובים, והבין שבהיעדר עבד שירוץ לפניו, תחושת הביזוי והשפלות תעמיד אותו בגדר סכנת נפשות. משום כך, לא היסס הלל והתיר לעצמו, חרף מעמדו הרם כנשיא ישראל, לרוץ לפניו ג' מילין. שהרי הכלל הנקוט בידינו הוא ש'פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה', וכשנפשו של הלה בסכנה, אף נשיא ישראל מצווה לעשות הכל כדי להצילו מאבדון ומשיברון לב.

גדולתה האמיתית של האישיות נמדדת ביכולת לרדת אל מצריו של הזולת ולחוש את כאבו העמוק ביותר. כשם שהלל הזקן לא חס על כבוד נשיאותו כדי למנוע צער מעני בן טובים, כך מחויב כל אדם לפתוח את לבו ולוותר על נוחותו למען הרגשתו ורווחתו של חברו. להתבונן בעיניים בוחנות וברגישות בסביבתו, האם יש מאן דהו הזקוק לתשומת לב, למילה טובה או לסיוע במצוקתו הסמויה מן העין.

מרידה מתוך איצטלה של קדושה

זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר…

מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה' (ט, ז) 

מרידה מטבעה מופנית נגד מישהו. מדוע נקטה התורה

בלשון "מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה'"?

חטאי עם ישראל לא נועדו לפרוק עול מתוך רצון להכעיס ולמרוד בה', אלא נבעו מתפיסה מסולפת, כביכול החטא עצמו משרת את רצון ה'. כך בחטא העגל שבאמצעותו ביקשו דבקות, וכך גם במעשהו של צלפחד, שחילל שבת 'לשם שמים'. החטא אינו מגיע מתוך עימות חזיתי גלוי, אלא מתחפש למצווה ולרצון ה'.

זו דרגת המרידה החמורה ביותר, כשאדם עוטה איצטלה של קדושה, כיוון שהיא נשענת על אשליה עצמית. החוטא משכנע את עצמו שבעשיית העבירה הוא צועד "עם ה'" ומקיים את רצונו.

יסוד זה מדריך כל אדם לחשבון נפש נוקב. דרכו המתוחכמת של היצר הרע אינה רק להכשיל בעבירה גלויה, אלא להלביש את הפשע בלבוש של מצווה ואידיאל. כשהחטא נתפס כמצווה, נעלם הבלם המוסרי והדרך לנפילה סלולה. מוטל עלינו לבחון את מניעינו בעין בודקת, ולזכך את כוונותינו לבקש אמת צרופה.

הביטוי "מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה'" חושף את עומק הסיכון שבעבירה המוסווית כמצווה וכרצון ה'. עבודת ה' אמיתית דורשת זיכוך המניעים ובדיקה מתמדת שהדרך שבה אנו צועדים תואמת את אמת התורה.יומית זו מחברת את האדם לבוראו ומולידה דבקות עמוקה, המבוססת על הידיעה שכל מנגנוני הטבע הם "לבוש" והסתרה לרצון הקב"ה.

שונה בתכלית היא ההרגשה כאשר יש לאדם "פת בסלו". כשהמזווה מלא וההכנסה נראית בטוחה, עלול האדם להתרגל למצב רגוע ושלו. מתוך ההרגל הוא שוקע בשלווה ובשאננות גשמית, ורואה בפרנסתו עובדה מובנת מאליה. במצב כזה, נחלשת באופן טבעי השתוקקות הלב לפנות אל הבורא יתברך, ועבודת התפילה עלולה להפוך ל"מצוות אנשים מלומדה". הרגל זה מטפח בסתר הלב תחושה של "כוחי ועוצם ידי", כאילו הפרנסה זורמת מכוח חוקיות הטבע. תחושה זו עלולה לגרום לאדם להסיח דעתו מרחמי שמים, אליהם הוא נזקק בכל רגע.

הלימוד לדורות

מכאן עולה לימוד לכל אדם ובכל שלב בחייו: לשאת עיניים בכל עת ולהתפלל להקב"ה. גם מי שחנן אותו ה' בעושר ובנכסים, אל יטעה לחשוב שעתידו מובטח, שהרי "כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן" (משלי כז, כד). ללא סייעתא דשמיא וחסד אלוקי המתחדש בכל יום, אין לאדם כל קיום.

המן במדבר לא היה רק פתרון תזונתי, אלא "בית ספר לאמונה ולביטחון" שנועד לנטוע יסודות בקרב עם ישראל לדורותיו. החסד האלוקי לא ניתך במנה אחת גדושה, אלא ירד יום-יום במידה מדודה, ללמדנו שהקשר בין עם ישראל לאביהם שבשמים לא היה מאורע חד-פעמי, אלא נוכחות מתמדת ותדירה.

במציאות זו, העני המתחנן על פת לחמו והעשיר היושב על סיר הבשר עומדים כאחד לפני בוראם. המשותף לשניהם הוא האמונה הזכה כי "לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם", אמונה המביאה אותם לשפוך שיח מדי יום ביומו על חיוניותם ופרנסתם מידו הרחבה, הפתוחה והמלאה.

ירידת המן מדי יום ביומו עיצבה את תודעת עם ישראל כאומה הסמוכה באופן תמידי על שולחנו של מלך. הלימוד העמוק מפרשה זו אינו שמור לימי המדבר בלבד, אלא מהווה מצפן רוחני לכל אדם בכל דור, לדעת שבין בעוני ובין בעושר, כולנו תלויים בכל רגע ורגע ברחמיו ובחסדו של הבורא יתברך.

"שאלו תלמידיו את רשב"י: מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה? אמר להם: אמשול לכם משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שיש לו בן אחד, פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה. עמד ופסק מזונותיו בכל יום, והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל, מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר: שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב? נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים" (יומא עו ע"א).

מבואר בדברי חז"ל, שהוריד הקב"ה לבני ישראל את המן במדבר מידי יום ביומו, במידה קצובה ומדודה – "עומר לגלגלת". מאיזו סיבה נהג עמם הקב"ה בדרך זו? מדוע לא העניק להם אוצר מלא לתקופה ארוכה? הנהגה זו נועדה להשריש בעומק ליבותיהם, ובהמשך הדורות בלבבות כולנו, את מידת הביטחון התמימה. המדבר השומם, שבו אין בו זריעה ואין קציר, הפך לבית יוצר רוחני שבו נבנתה תודעת האומה, כדי שנהיה קשורים לשולחנו של הקב"ה בכל יום מחדש. בדור המדבר, ביקש הקב"ה להסיר מעל העם את התלות במנגנונים הגשמיים ולנטוע בהם את ההכרה שקיומם תלוי רק בהשגחה פרטית.

השממה אילצה את עם ישראל להביט אל השמים בעיניים מייחלות, ולהבין שהלחם היורד מהשמים אינו רק סיפוק תזונתי, אלא אות לקשר היומיומי בין אב לבניו. חוויה יומיומית זו, שבה האדם מתעורר בכל בוקר מחדש ללא פת לחם בידו ויודע שפרנסתו תלויה רק ברחמי שמים, חיזקה את האמונה של עם ישראל. מתוך תרגול זה נחקקה בנשמתם אמונתם להיות סמוכים על שולחנו של הקב"ה בכל יום מחדש, תוך ידיעה שגם בשגרה, מקור החיים והשפע ישירות מסייעתא דשמיא.

בין מחסור ל"פת בסלו"

כשיש לאדם מזון רק ליממה הקרובה ומחסניו ריקים, עיניו נשואות בציפיה רבה לאביו שבשמים בבקשת פרנסה. במצב כזה חווה האדם את התפילה כעורק חיים גורלי ומכריע. הוא מבין בהכרה ברורה שקיומו למחר אינו מובטח בדרך הטבע, אלא תלוי כולו ברחמיו ובחסדו המחודש של ה' יתברך. בקשה יומיומית זו מחברת את האדם לבוראו ומולידה דבקות עמוקה, המבוססת על הידיעה שכל מנגנוני הטבע הם "לבוש" והסתרה לרצון הקב"ה.

שונה בתכלית היא ההרגשה כאשר יש לאדם "פת בסלו". כשהמזווה מלא וההכנסה נראית בטוחה, עלול האדם להתרגל למצב רגוע ושלו. מתוך ההרגל הוא שוקע בשלווה ובשאננות גשמית, ורואה בפרנסתו עובדה מובנת מאליה. במצב כזה, נחלשת באופן טבעי השתוקקות הלב לפנות אל הבורא יתברך, ועבודת התפילה עלולה להפוך ל"מצוות אנשים מלומדה". הרגל זה מטפח בסתר הלב תחושה של "כוחי ועוצם ידי", כאילו הפרנסה זורמת מכוח חוקיות הטבע. תחושה זו עלולה לגרום לאדם להסיח דעתו מרחמי שמים, אליהם הוא נזקק בכל רגע.

הלימוד לדורות

מכאן עולה לימוד לכל אדם ובכל שלב בחייו: לשאת עיניים בכל עת ולהתפלל להקב"ה. גם מי שחנן אותו ה' בעושר ובנכסים, אל יטעה לחשוב שעתידו מובטח, שהרי "כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן" (משלי כז, כד). ללא סייעתא דשמיא וחסד אלוקי המתחדש בכל יום, אין לאדם כל קיום.

המן במדבר לא היה רק פתרון תזונתי, אלא "בית ספר לאמונה ולביטחון" שנועד לנטוע יסודות בקרב עם ישראל לדורותיו. החסד האלוקי לא ניתך במנה אחת גדושה, אלא ירד יום-יום במידה מדודה, ללמדנו שהקשר בין עם ישראל לאביהם שבשמים לא היה מאורע חד-פעמי, אלא נוכחות מתמדת ותדירה.

במציאות זו, העני המתחנן על פת לחמו והעשיר היושב על סיר הבשר עומדים כאחד לפני בוראם. המשותף לשניהם הוא האמונה הזכה כי "לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם", אמונה המביאה אותם לשפוך שיח מדי יום ביומו על חיוניותם ופרנסתם מידו הרחבה, הפתוחה והמלאה.

ירידת המן מדי יום ביומו עיצבה את תודעת עם ישראל כאומה הסמוכה באופן תמידי על שולחנו של מלך. הלימוד העמוק מפרשה זו אינו שמור לימי המדבר בלבד, אלא מהווה מצפן רוחני לכל אדם בכל דור, לדעת שבין בעוני ובין בעושר, כולנו תלויים בכל רגע ורגע ברחמיו ובחסדו של הבורא יתברך.

לנגד עיניו של רבי חיים מבריסק עברה פעם עגלה רתומה לשני סוסים גדולים וחזקים. בראש העגלה ישב עגלון זקן, שהצליף בסוסים בשוט שבידו. הסוסים ספגו את המכות ודהרו בצייתנות אל היעד שאליו חפץ העגלון להגיע.

פנה רבי חיים מבריסק לתלמידיו שעמדו סמוך אליו ואמר: ראו זה פלא, הרי בכוחו של כל אחד מהסוסים הללו להפוך את העגלון הזקן כהרף עין לגל של עצמות. ולא זו בלבד שהסוס אינו עושה זאת, אלא שהוא מקבל את המכות ומבצע את הוראותיו בדייקנות רבה.

ומדוע אינו עושה זאת? כי הוא סוס. סוס אינו מכיר בכוחות העצומים הטמונים בו, ולפיכך אינו משתמש בהם. אילו היה יודע ומכיר בעוצמת כוחותיו ויכולותיו, בוודאי היה משתמש בהם.

דברים אלו קישר רבי חיים לפסוק בפרשתנו, "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה (ח, יז). שמא יאמר אדם בלבבו: יש בי כוח רב, וכל השגותי והצלחותי הן בזכות כוחי ויכולתי שלי בלבד. על כך מתרה בנו התורה בהמשך: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל", אכן לאדם יש כוח רב, אך עליו להשתמש בו במושכל.

התבוננות האדם בכוחותיו

דוד המלך אומר: "אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תהלים מט, כא). 'אָדָם בִּיקָר' –  באדם שוכנת נשמה יקרה וגנוזים בו כוחות גדולים למילוי תפקידו ורוממות נשמתו. 'וְלֹא יָבִין' – אך אם אינו מבין ואינו מודע לעוצמה הטמונה בקרבו, אזי 'נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ' – הרי הוא נמשל לבהמה, שאדם חלש ממנה מושל בה ביד רמה רק משום שאינה מודעת לכוחותיה. כשאדם אינו מאמין בכוחותיו ובאפשרויות המרובות שהוענקו לו משמים, הוא שקוע במצב ירוד ומעכב את צמיחתו. אולם, כשהוא מכיר בכוחותיו ובסייעתא דשמיא שניתנה לו, הרי הוא צועד בבטחה במסלול להצלחה ולעליה.

באופן דומה ביאר רבי מאיר שפירא מלובלין את ההבדל בין פתרון חלומו של שר המשקים לבין פתרון חלומו של שר האופים. יוסף הצדיק פתר לשר המשקים שיוּשב על כנו ויחזור לתפקידו, ואילו לשר האופים פתר שייתלה על עץ. שאל רבי מאיר שפירא מלובלין: מנין למד יוסף מתוך החלומות עצמם לפתור לשר המשקים בצורה חיובית לחיים, בעוד לשר האופים פתר בצורה שלילית, למיתה? ותירץ: שר המשקים בדבריו הדגיש פעלים ועשיה. הוא אמר: 'וָאֶקַּח אֶת הָעֲנָבִים וָאֶסְחַט אֹתָם… וָאֶתֵּן אֶת הַכּוֹס'. בתיאור חלומו הוא היה בתנועה מתמדת ובפעולה, וזהו סימן חיים, שכן אדם חי פועל ועובד. לעומת זאת, שר האופים תיאר עובדות סטאטיות בלבד: "וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן מִכֹּל מַאֲכַל פַּרְעֹה…". הוא לא פעל ולא עשה מאומה, אלא המתין שאחרים יעשו עבורו, והסל רק היה מונח על ראשו. זהו סימן מובהק למיתה, כאשר האדם סביל והעשיה נעשית בלעדיו.

סיים רבי מאיר שפירא: לכל אדם ניתנו כוחות רבים, והקב"ה דורש מהאדם בעולם הזה עשיה ופועל ממש. רק אדם הפועל ויוצר נחשב 'חי'. ומובן מאליו כי על הפעולות להיות מופנות לאפיקים החיוביים: להתעלות בתורה, בקיום המצוות וביראת שמים צרופה.

לצד הצורך החיוני להכיר בכוחות, טמונה סכנה של התעלמות ממקור הכוח. אדם עלול חלילה לשכוח שהקב"ה הוא המעניק לו את הכוח והסייעתא דשמיא להצליח. על כן, מלמדת אותנו התורה לשלב בין השנים: להכיר בעוצמת הכוחות שהופקדו בידינו, ולזכור תמיד בהודיה עמוקה כי ה' הוא מקור הכוח והברכה, ולא לייחס את ההצלחות לכוחנו אנו בלבד.

כשאדם פועל, יוצר ומשתמש בכל כוחותיו לתורה ולמצוות מתוך הודיה לה', הוא מממש את ייעודו והופך לאדם "חי" במלוא מובן המילה. מוטל על האדם לזהות את היכולות הייחודיות שחונן בהן משמים ולהוציאן מהכוח אל הפועל בעשיה נמרצת, ולא להישאר במצב סביל.

וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה (ח, יז)

בתחילת הפרשה מזהירה התורה מפני רום לב ושיכרון ההצלחה: "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (ח, יז). בהמשך, מופיעה אזהרה נוספת בלשון אחרת: "אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ… בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה' לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (ט, ד).

הר"ן בדרשותיו (דרוש י') עומד על האבחנה הדקה שבין שתי האזהרות: כשמדובר בהישגים בדרך הטבע, כדוגמת עשירות, עסקים או תפיסה לימודית מהירה, נטיית הנפש לייחס את הניצחון לכישרון האישי. על כך מתריעה התורה: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל", גם הצלחות אלו הינם מתנת שמים.

אולם, באירוע ניסי ועל טבעי, כשאין אדם שיכול לטעון להישג אנושי, מתעורר יצר מתוחכם יותר: התלות ב"צדקתי". האדם נוטה לנכס את הנס לזכויותיו ולמעשיו הטובים. על כך משיב משה רבנו באופן נחרץ: "לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם…".

מכאן יסוד חשוב לחיינו: בין בהצלחה "טבעית" ובין בסייעתא דשמיא גלויה, מן הראוי לשמור על הענווה ולדעת בבירור, תמיד – הכל מאיתו יתברך.

המבחן הרוחני הגדול ביותר של האדם אינו מתרחש בעת מחסור, אלא דווקא ברגעי השפע וההצלחה. בין אם הדרך היתה טבעית ובין אם שלטה בה סייעתא דשמיא גלויה, התורה קוראת לנו להסיר את מעטה הגאווה ולזכור שכל כוח, זכות והישג – שורשם בבורא עולם. ענווה זו היא המפתח לשמירה על הטובה ולהמשך הברכה.

עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים… וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ… (ז, יב)

מדוע נפתחה ההבטחה בלשון רבים – "תִּשְׁמְעוּן", ואילו בחתימת הפסוק עוברת התורה ללשון יחיד – "וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָךְ"?

ברכות התורה וההבטחות שנאמרו בפרשה חלות במלואן רק כשהציבור כולו אגוד בשמירת התורה והמצוות. מסיבה זו פתחה התורה בלשון רבים – "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן", ללמדנו שתנאי יסודי לזכיה בברכת ה' הוא האחדות והערבות ההדדית. כשהציבור פועל כ"איש אחד בלב אחד" לשמירת מצוות ה'. רק כשקיימת התלכדות כללית זו, אז "וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָךְ", זוכה כל יחיד לשכר השלם והמובטח לו. אולם, כשכל אדם דואג רק לעצמו ולשלימותו הפרטית, ואין הציבור מתאגד לכבודה של תורה ולשמירת המצוות ברבים, אין הברכות הללו מתקיימות במלואן.

הברכה וההצלחה הכללית שורות רק כשאדם אינו מסתגר בדאגה לעצמו בלבד, אלא חש חלק מהציבור ופועל למען חיזוק הכלל בשמירת התורה והמצוות. קיום מצוות מתוך חיבור לקהילה ולכלל ישראל מעניק לכל יחיד עוצמה וזכות שאינו יכול להשיג כשהוא פועל בנפרד.

וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (י, יט)

התורה מצווה אותנו לאהוב את הגר, ומנמקת זאת בנימוק: "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".

כיצד זיכרון השעבוד וההשפלה במצרים אמור להביאנו לאהבת הגר?

רש"ר הירש פותח את ביאורו לציווי זה בקביעה: "הֱיוּ דומים לה' באהבת הגר הנלווה עליכם מהנכר". חובת אהבת הגר אינה רק תקנה חברתית או נימוס אנושי, אלא מצווה יסודית המושתתת על הידבקות במידותיו של הקב"ה – "מה הוא רחום, אף אתה היה רחום". כשם שהקב"ה פורש חסדו על מחוסר המשענת, כך נדרש עם ישראל לנהוג.

זיכרון התקופות המורכבות שעברנו בגלות הופך לברכה כשהוא מעורר בנו אמפתיה וחמלה. הניסיון ההיסטורי כזרים במצרים נועד לרומם את מידות הנפש ולעמוד כחומה בצורה כנגד התנשאות או זלזול בחלש.

רש"ר הירש מעמיד את הדאגה לזר ולחלש כמבחן מוסרי ואמוני ראשון במעלה. מוסריותה של קהילה אינה נמדדת ביחסה לבעלי הכוח, אלא ברגישותה למי ששרוי בשוליה. עלינו לבחון את עצנו ביום-יום ביחסנו לנדח ולבודד, ולהעניק לו תחושת שייכות, כבוד ויד תומכת.

אמת המידה האמיתית למוסריות אינה היחס לחזקים, אלא הושטת היד והענקת תחושת שייכות לחלשים. כשאנו פותחים את הלב ומעניקים תחושת שייכות לזר ולחלש, אנו מממשים את תפקידנו האנושי.

בפתח פרשתנו, פרשת ואתחנן, לאחר תפילתו ותחנוניו להיכנס לארץ ישראל, נושא משה רבנו דברים, המדגישים את ייחודו של עם ישראל ואת האופן שבו עמי העולם מתבוננים עליו. במרכז דבריו אומר משה: "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" (ד, ז). בפשטות, כוונת הכתוב להורות על קרבתו הבלתי אמצעית של הקב"ה לעמו. קרבה זו והדבקות בבורא עולם הינן תמידיות, קשר נצחי אין סופי.

נשאלת השאלה, מדוע נקטה התורה ביחס להקב"ה בלשון רבים, 'אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו'? לכאורה, נכון ומדויק יותר היה לכתוב בלשון יחיד 'אלוקים קרוב אליו'?

פניה ועוד פניה

ביאר המגיד מדובנא, כדרכו בדרך משל, לאדם שהיה לו קרוב משפחה עשיר. יום אחד נקלע למצוקה כלכלית ופנה לקרובו העשיר, בבקשה שיסייע לו. העשיר נעתר ברצון והושיט לו יד תומכת. כך נשנה הדבר פעם ופעמיים, ובכל עת שפנה זכה למענה חם וליד פתוחה. אולם, כאשר תכפו פניותיו והפכו לדבר שבשגרה, חש העשיר בנטל שהחל לרבוץ עליו והחליט לסרב לסייע.

המשיך המגיד מדובנא במשלו ואמר: לעומתו, תארו לכם אדם שיש לו קרובים ומכרים רבים. כשנקלע למצוקה, אין הוא מטריח תמיד את אותו הקרוב, אלא מחלק את פניותיו, פעם פונה לזה ופעם לזה. עבור כל אחד מן הקרובים, פניה זו היא בקשה ראשונה ויחידה, ועל כן הם נעתרים לו בשמחה ובחפץ לב.

ומכאן לנמשל, הקב"ה מתנהג עמנו, כביכול, כאילו יש לנו קרובים רבים. בכל עת צרה, כשאנו שופכים לפניו את שיחנו, אין אנו נדמים כמי שמטריחים ומעיקים באותו קרוב שוב ושוב. אבינו שבשמים שומע תפילת כל פה ומסייע לנו בכל פניה, צרה ובקשה, כאילו היתה זו הפניה הראשונה והיחידה שביקשנו ממנו. אין אנו מוגבלים חלילה במכסת הפניות אליו, והיחס לכל תפילה ותפילה הוא ייחודי ואישי. לכך רמז משה רבנו באומרו: "מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו". בכל קריאה וקריאה, הוא מתגלה אלינו כ"קרובים" רבים וחדשים, בקירבה רבה, משל היתה זו פנייתנו הראשונה אליו.

אל ימנע עצמו מן הרחמים

לעולם אל ימנע אדם את עצמו מלבקש ולהתפלל אל ה' יתברך, הן על צרכיו הגדולים והן על עניינים קטנים, שנראים כפעוטים. חז"ל לימדונו שבניגוד למלך בשר ודם, שאצלו קיים מושג של "עומס" וטורח, אצל בורא עולם אין הדבר כן. אדרבה, הקב"ה מתאווה לתפילתם של ישראל. כל שיח ותפילה שאנו שופכים לפניו מתקבלים בחיבה ובאהבה עצומה, כביכול היתה זו הפניה הראשונה והיחידה שפנינו אליו מעולם.

יסוד זה משתקף היטב בפתח פרשתנו בדמותו של משה רבנו. אף על פי שנגזר עליו: "לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (ג, כז), לא אמר משה נואש. הוא העתיר לפני הקב"ה 515 תפילות, כמנין 'ואתחנן'.

אף שגזירת אי הכניסה לארץ נותרה בעינה, הקב"ה נענה לתפילתו באופן חלקי ואמר לו "עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ…", ופירש רש"י: "וראה בעיניך – ביקשת ממני 'ואראה את הארץ הטובה', אני מראה לך את כולה". למדנו מכאן, שאף שלא נכנס לארץ, כוחה של תפילה בקע את כל המחיצות והעניק לו ראיה רוחנית מקיפה על הארץ. שערי דמעות לא ננעלו, וחובה על האדם להרבות בתחנונים בכל עת ובכל מצב.

דוגמה נוספת לכוחה של התפילה מצינו אצל חזקיהו המלך. כשחלה, הגיע אליו ישעיהו הנביא והתרה בו: "כֹּה אָמַר ה' צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה" (ישעיהו לח, א). חזקיהו המלך לא "נכנע" לגזירה, מה עשה? "וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'… וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל" (שם, ב-ג). ותפילתו, שעלתה מעומק הלב, קרעה את גזר הדין, כפי שהתבשר מיד לאחר מכן: "שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (שם, ה).

במסכת ברכות (דף י' ע"א) מבארים חז"ל את הדו-שיח שקדם לכך. כשאמר לו ישעיהו: כבר נגזרה עליך גזירה, השיב לו חזקיהו בנחרצות: בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא [דוד המלך]: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים".

נמצאנו למדים, שכוחה של תפילה אינו מוגבל לחוקי הטבע או לגזירות הגשמיות. בכל עת, בכל שעה ובכל מצב, גם כשהישועה נראית רחוקה מדרך הטבע, אל לו לאדם לומר נואש. ימשיך להפיל תחנונים ויידע שיש שומע תפילה. נודה לה' יתברך בכל לב על חסדיו המרובים עמנו, ויהי רצון שימשיך להשפיע עלינו מטובו, יקבל תפילותינו ברצון ויראנו נפלאותיו בקרוב.

לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם (ד, ב)

רש"י: לא תוסיפו, כגון חמש פרשיות בתפילין, חמשת מינין בלולב, וחמש ציציות, וכן לא תגרעו.

מה פסול כשאדם מבקש להוסיף עוד פתיל בציציות, או פרשה בתפילין? מדוע אסרה זאת התורה, הרי כוונתו לטובה, להדר במצווה ולהוסיף קדושה?

ביאר זאת רבי יהונתן אייבשיץ בדרך משל לאדם שחלה במעיו וסבל מכאבים עזים. פנה האיש לרופא בכיר, שבדק אותו, אבחן את חוליו ורשם לו תרופה ייעודית. הדגיש הרופא בפני החולה שעליו ליטול מהתרופה מינון מדויק, כף אחת בבוקר וכף אחת בערב, ותו לא.

מיהר האיש לבית המרקחת, רכש את התרופה, ובדרכו לביתו דמיין את ישועתו הקרובה. מתוך להיטותו להבריא במהירות, ברגע שנכנס לביתו פתח את בקבוק התרופה ושתה את כל תכולתו בלגימה אחת.

אין צורך להכביר במילים על גודל הנזק שגרם לעצמו. לא זו בלבד שהתרופה לא הועילה לריפויו המהיר, אלא שהמינון המופרז גרם לו לנזק גופני קשה, ואף הותיר בו פגיעה חמורה לטווח ארוך.

ומכאן לנמשל, ביאר רבי יהונתן אייבשיץ: כשם שכל בר דעת מבין שרפואת הגוף תלויה במינון מדויק וקפדני של התרופה, כפי שקבע הרופא המומחה, כך הם הדברים ברפואת הנפש. הקב"ה, רופא כל בשר ומפליא לעשות, יודע בדיוק נמרץ מהו המינון הרוחני הנצרך לנשמתנו. המצוות הן תרופות שמימיות, ועל כן ציווה עלינו הבורא לקיימן בדיוק במינון המבוקש, ללא כל תוספת או גריעה. כל סטיה מהמרשם האלוקי עלולה להחטיא את המטרה ואף להזיק.

איסור "בל תוסיף" או "בל תגרע" אינו מגבלה סתמית, אלא עדות שהתורה והמצוות הן נוסחה מדויקת המותאמת באופן מושלם למבנה הנשמה היהודית. כשאנו מקיימים את רצון ה', בדיוק כפי שנצטווינו, ללא תוספת או גריעה, אנו זוכים לקבל את השפעתן המיטיבה של המצוות, כסם חיים המרפא ומקדש אותנו.

וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ (ז, י)

מדוע זוכה הרשע לקבל את שכר מצוותיו בעולם הזה, והלא חז"ל אמרו: "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא" (קידושין לט ע"ב)? כיצד משולם להם שכרם?

ביאר ר' חיים שמואלביץ, שמכאן למדים יסוד חשוב, שווי השכר המשולם לאדם עבור קיום המצווה, נקבע לפי מידת הערכתו והחשבתו של האדם עצמו כלפי אותה המצווה. כפי שמצינו בעשו הרשע, שמכר את בכורתו ליעקב עבור לחם ונזיד עדשים. ותמוה, הלא כל הון שבעולם לא ישווה לערכה הנשגב של הבכורה, ואם כן, כיצד התקיים המקח, והלא יש כאן דין אונאה?

התשובה לכך, שמאחר ועשו היה הבעלים על הבכורה, הוא זה שהעריך את שוויה במנת אוכל זו. והואיל ומבחינתו האישית זהו אכן כל ערכה של הבכורה, אין כאן משום אונאה. ערכו של נכס רוחני נמדד, בראש ובראשונה, כפי שהוא נתפס ומוערך בעיני בעליו.

לפי זה ניתן בהחלט לשלם לרשעים את שכר המצוות המעטות שבידם בעולם הזה הגשמי. כיוון שהם עצמם מזלזלים בערכן של המצוות ואינם מחשיבים אותן כראוי, הרי שכרן בעיניהם הוא פעוט וזול, וניתן לפרוע להם תשלום זה בעולם הזה כפי ערכו הנמוך בעיניהם.

נמצאנו למדים שהשכר הרוחני אינו מוגדר מראש, אלא הוא כלי קיבול המתרחב, לפי עומק הערכתו של האדם. הבחירה בידינו האם להעריך את המצוות ברוחב לב ובכך לזכות לשכר נצחי, או חלילה להוזיל את ערכן ולהסתפק בפירורים זמניים בעולם הזה. נתחזק בייקור המצוות ובזיכוי הרבים, ובכך נבטיח את חלקנו לעולם שכולו טוב.

אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן (ג, כה)

חז"ל אומרים במסכת סוטה (יד ע"א) "דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י? וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא, כך אמר משה: הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי. אמר לו הקב"ה: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר? מעלה אני עליך כאילו עשיתם".

ותמוה, וכי משה רבנו ביקש לקיים את המצוות רק כדי לקבל "פרס" ושכר?

בספר עלי ורדים הביא תירוץ בשם ר' חיים מוולוז'ין. יסוד הבריאה כולה מושתת על הרצון להיטיב עם הנבראים, שהרי "טבע הטוב להיטיב".

לאור זאת יש לבאר, שקיום מצוות "על מנת לקבל שכר" עשוי לנבוע מתוך כוונה עילאית, לעבוד את הקב"ה מתוך שאיפה שהוא ישפיע מטובו עלינו, ובכך תעלה נחת רוח לפניו שרצונו להיטיב יוצא אל הפועל.

אולם, יש הבחנה ברורה ודקה: כל זה אמור רק כששאיפת האדם לקבלת השכר היא לשם שמים, לעשות נחת רוח ליוצרנו. מנגד, אם כוונת האדם היא להנאתו האישית ולתועלתו העצמית בלבד, אין זו דרך העבודה הרצויה, וכפי שהזהירנו התנא במסכת אבות (פ"א מ"ג): "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס".

מהו אבן הבוחן, לדעת האם כוונת האדם טהורה ולשם שמים? המבחן האמיתי הוא: האם מוכן לוותר על קיום המצווה ושכרה לטובת חברו, ובלבד שהמצווה תיעשה ורצון הבורא יתקיים. אם שמח האדם בלב שלם כשחברו זוכה לשכר המצווה, מתוך הבנה שבכך נעשית אותה נחת רוח לפני הבורא המשפיע מטובו לברואיו, הרי זו הוכחה שכוונתו טהורה ואין בה שמץ של פניה עצמית.

וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר (ג, כג)

מפסוק זה עולה יסוד בעולמה של תפילה: לעולם אל יתייאש האדם מן הרחמים, ואל ירפה ידיו מלשפוך שיח לפני קונו. על אף שנאמר למשה רבינו "לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (ג, כז), הוא לא אמר נואש. הוא העתיר לפני שוכן מרומים 515 תפילות, כמנין 'ואתחנן'.

הקב"ה פנה אליו ואמר לו: "עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ…", ופירש רש"י: "וראה בעיניך – ביקשת ממני 'ואראה את הארץ הטובה', אני מראה לך את כולה". על אף שלא נכנס לארץ בגופו, בכוחה של תפילה היה לבקוע את המחיצות המבדילות ולזכותו בראיה רוחנית מקיפה של הארץ הקדושה. מכאן אנו למדים ששערי דמעות ותפילה לא ננעלו. חובה על האדם להרבות בתחנונים בכל כוחותיו.

דוגמה נוספת מצינו אצל חזקיהו המלך. כשחלה, הגיע אליו ישעיהו הנביא והתרה בו: "כֹּה אָמַר ה' צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה" (ישעיהו לח, א). מה עשה? "וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'… וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל" (שם, ב-ג). ותפילתו, שעלתה מעומק הלב, קרעה את גזר הדין כפי שהתבשר מיד לאחר מכן: "שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (שם, ה).

במסכת ברכות (דף י' ע"א) מבארים חז"ל את הדו-שיח שקדם לכך. כשאמר לו ישעיהו: כבר נגזרה עליך גזירה, השיב לו חזקיהו בנחרצות: בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא [דוד המלך]: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים".

נמצאנו למדים, שכוחה של תפילה אינו מוגבל לחוקי הטבע או לגזירות הגשמיות. בכל עת, בכל שעה ובכל מצב, גם כשהישועה נראית רחוקה מדרך הטבע, אל לו להתייאש. ימשיך להפיל תחנונים ויידע כי יש שומע תפילה המקשיב לשוועת עמו ישראל ברחמים.

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב (א, א)

רש"י: לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז, מפני כבודן של ישראל.

בדברים אלו מבהיר רש"י יסוד גדול במערכת היחסים שבין אדם לחברו, מהי הדרך הראויה והנכונה להוכיח את הזולת. משה רבנו, מלמדנו שיעור במנהיגות. חינוך אמיתי מושתת על אהבת ישראל ועל הגנה על כבודם, גם בשעה שנדרשת ביקורת נוקבת על מעשיהם.

גם כשאב, מחנך או ידיד קרוב רואים צורך חיוני להשמיע דברי תוכחה, יש להעביר את המסר ברמיזה. התוכחה דורשת שמירה יתירה על כבוד השומע, לבל ייפגע ערכו העצמי ומעלתו של מקבל הדברים. תוכחה אפקטיבית אינה נמדדת בעוצמת הטחת האשמה, אלא דוקא ביכולת להעביר מסר ברמז דק, המאפשר למקבל התוכחה לתקן את דרכיו מתוך כבוד עצמי.

גם כשנצרכת תוכחה, חובה לעשות זאת בדרך מכובדת ונעימה, באופן שימנע כל שמץ של בושת פנים או פגיעה בזולת. רצונו של האדם לתקן את חברו אינו מתיר לו לפגוע ברגשותיו. שמירת כבודו של השני קודמת לכל רצון להוכיח.

דברי התוכחה של משה רבנו מהווים מצפן חינוכי ומוסרי לדורות. היכולת להוכיח מתוך אהבה ומכובדות, ברמז ובשמירה על כבוד הזולת, היא המפתח היחיד לתוכחה שתתקבל על הלב, תבנה את האדם ותביא לתיקון אמיתי.

אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם (א, יב)

רש"י מביא את דברי חז"ל המתארים את מציאות חייהם המורכבת של מנהיגי הדור מול הציבור:

"הקדים משה לצאת, אמרו: מה ראה בן עמרם לצאת, שמא אינו שפוי בתוך ביתו? איחר לצאת, אמרו: מה ראה בן עמרם שלא לצאת, מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות".

רבי מאיר שפירא מלובלין נהג לומר: זהו גורלם הנצחי של רועי ישראל בכל הדורות. רב, מנהיג רוחני המעורב בדעת עם הבריות, ה"מקדים לצאת" ומשמיע דעת תורה צרופה בבעיות השעה וליטול חלק פעיל בצרכי הציבור – מיד קמים המקטרגים עליו בציניות: "מה ראה בן עמרם לצאת? שמא אינו שפוי בתוך ביתו" (כלומר: מחפש הוא פרסום ועסוק בחוץ, מפני שאין לו מנוח בביתו פנימה).

מאידך גיסא, כאשר הרב מתכנס אל תוך דל"ת אמות של הלכה, הוגה בתורה הקדושה ועמל בה, ובוחר שלא להתערב במדנים או ליטול חלק במחלוקות הציבוריות – שוב קמים המלינים ומטיחים: "מה אתם סבורים? יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות" (כלומר: מתנער הוא מאחריותו הציבורית ומסתגר במגדל השן שלו).

הבחנה נפלאה זו מהדהדת היטב גם בדברי נעים זמירות ישראל: "וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה לְאַהֲרֹן קְדוֹשׁ ה'" (תהלים קו, טז). כאן נחשף השורש הכפול לתלונות העם: על משה רבנו התלוננו על כך שהוא שרוי תמיד "במחנה" – מעורב בדעת עם הבריות ושקוע בעסקנות ציבורית לטובת הכלל. ואילו על אהרן הכהן התרעמו על היותו "קדוש ה'" – מי שמבלה את כל ימיו בירכת הקודש בתורה ובתפילה, ואינו נותן ידו לענייני החולין והציבור.

כך או כך, עינו של ההמון נוטה תמיד לבקר את מנהיגיו, וכל נתיב שבו יבחרו לצעוד – לביקורת ייחשב.

בפתח פרשת מטות אנו מוצאים ציווי ייחודי: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (לא, ב). הקב"ה פנה אל משה והורה לו לפרוע את נקמת בני ישראל ממדין, ומיד לאחר מכן ("אַחַר") יסתלק מהעולם וייאסף אל עמיו.

על סמיכות המלחמה לפטירת משה, עמדו חז"ל במדרש: "רבי יהודה אומר: אילו היה רוצה משה להמשיך לחיות כמה שנים, היה חי, שאמר לו הקב"ה: 'נְקֹם' ו'אַחַר תֵּאָסֵף', תלה הכתוב מיתתו במדין. אלא להודיעך שבחו של משה, אמר: בשביל שאחיה יעכב נקמת ישראל? מיד 'וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא' (לא, ג)". חז"ל הפליגו בשבחו של משה רבנו, על אף שידע שמותו תלוי ועומד בסיומה של מלחמה זו, לא התמהמה, אלא הזדרז לביצוע רצון קונו באופן מיידי, מיד לאחר הציווי.

מניעת חשד ולזות שפתיים

נשאלת השאלה, מדוע ראה הקב"ה להטיל שליחות זו דווקא על משה רבינו ערב פטירתו? לא היה נכון יותר לדחות מלחמה זו לימי יהושע בן נון, מנהיג הדור הבא, שעתיד להנחיל לעם את הארץ?

להבנת הענין, מפנה אותנו רבי מאיר שמחה מדווינסק, בפירושו ה'משך חכמה' לקורות חייו של משה רבינו. כשברח משה מפני חרב פרעה, מצא מקלט ומחסה בארץ מדין. שם ניצל מרודפיו, שם נשא את ציפורה בת יתרו כהן מדין והקים את ביתו. שם גם רעה את צאן חותנו במשך ארבעים שנה במדבר. בליבו פיעמה, ללא ספק, הכרת טוב עמוקה כלפי המקום והאנשים שהעניקו לו בית חם בשעתו הקשה.

על רקע זה ניתן לתרץ את קושיותינו. אילו היה משה רבינו מסתלק מהעולם מבלי להיפרע ממדין על החטאת עם ישראל בבעל פעור, היתה המלחמה נמסרת ליהושע יורשו. מבאר ה'משך חכמה' שהיו קמים מקטרגים מקרב ספקני הדור, ומטילים דופי במשה לאחר מותו. הם היו טוענים שמשה נמנע מלנקום במדין במשך כל שנות הנהגתו, מתוך 'נגיעה אישית', בשל היותו חתן יתרו, שמצא אצלם מקלט. הם היו מטיחים בו, שהעדיף את קשריו המשפחתיים על פני כבוד שמים וכבוד עם ישראל. חשד מעין זה, על אף היותו שקרי ומשולל כל יסוד, היה מטיל צל כבד על יושרתו וטהרת הנהגתו. טענות שקריות אלו היו מטילות ספק במעשיו, שכולם נעשו אך ורק על פי דיבור השכינה. כדי למנוע לזות שפתים, קבע הקב"ה שמשה בעצמו יוביל את המערכה מול מדין, בבחינת "וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל" (במדבר לב, כב).

בור ששתית ממנו מים

אלא שכאן מתעוררת קושיא נוספת. מאחר שמשה הצטווה להוביל את המערכה, "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים", מדוע לא יצא בעצמו אל שדה הקרב? מדוע בחר לשלוח את פינחס בראש גדודי הצבא?

כאן מתגלה יסוד מוסרי חשוב בהנהגתו של משה. אף שחובה היה עליו לקיים את דבר ה', חז"ל לימדונו את הכלל הידוע: "בירא דשתית מיניה מיא, לא תשדי ביה קלא" (בבא קמא צב ע"ב), שביאורו: בור ששתית ממנו מים, אל תזרוק בו אבן. מכוחה של מידת 'הכרת הטוב', שפיעמה בו, חש משה שאין זה ראוי שהוא עצמו יוביל את המלחמה בארץ שהעניקה לו מחסה בשעת צרתו.

משה רבינו ניצב אפוא בפני "התנגשות ערכים" לכאורה: מחד, מצוות הבורא "נְקֹם נִקְמַת", ומאידך מידת המוסר והכרת הטוב המונעת ממנו לפעול כפוי טובה. בחוכמתו שילב בין השנים: הוא מימש את הציווי במלואו, אך עשה זאת באמצעות שליח, פנחס.

בכך לימדנו משה שהנהגה יהודית תמיד, גם בעת מלחמה, מוכתבת על פי ערכי תורה ומוסר. אין לבטל מידה יקרה כ'הכרת הטוב' ויש למצוא את הדרך לשלבה עם חובת הציות לציווי הקב"ה.

על כל מנהיג בעם ישראל לפעול בהקפדה רבה על מילוי ציווי ה', לצד שמירה דקדקנית ורגישה על ערכי המוסר וניקיון כפים. מלחמת מדין מעידה על שלמותו של משה רבינו – הרועה הנאמן.