הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ… וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ… נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ (טו, ט-י)
ניתן להבין את הציווי 'נָתוֹן תִּתֵּן' – שמסור בידי האדם. אך כיצד ניתן לצוות על הלב 'וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ'? הלא כשאדם פועל מתוך כפיה, הוא אינו מעניק בלב שלם?
בספרו 'כלי חמדה', עומד רבי שמואל לניאדו על כך ומבאר שהתורה מעניקה לאדם הדרכה מעשית לתיקון המידות ולשינוי הרגל הקמצנות. העצה היא: התחל בצעדים קטנים, לפתוח את ידך ואת לבך לטובת הזולת.
עצת התורה לפעול בשיטת ההדרגתיות: תחילה נתינה סמלית קטנה, 'נָתוֹן' תן לעני סכום, אפילו סמלי. צעד זה כבר מפשיר מעט מקיפאון הלב. בשלב הבא – 'תִּתֵּן לוֹ', הוסף נתינה קטנה נוספת. הרגלי המעשים פועלים על הלב, ונעלמת מעט מעט מידת הקמצנות, ובמקומה נרכשת מידת הנדיבות ורוחב הלב. השלב המסיים של תהליך ההכשרה: 'וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ', הנתינה הופכת ממעשה כפוי לפעולה הטבעית של הלב.
כנגד זה מבטיחה התורה: "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ". לא זו בלבד שנכסיו של האדם אינם נגרעים בעבור הנתינה, אלא שדווקא דרכה משתלחת הברכה בכל מעשי ידיו.
התורה אינה דורשת מהאדם לשנות את טבעו ברגע אחד, אלא מעניקה לו מסלול של חינוך עצמי והדרגתי. באמצעות הנתינה הקטנה והחוזרת, משתחרר הלב מכבלי הקמצנות וזוכה להגיע לדרגת נדיבות אמיתית, שסופה ברכה מרובה בכל מעשי ידיו.
