עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים… וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ… (ז, יב)
מדוע נפתחה ההבטחה בלשון רבים – "תִּשְׁמְעוּן", ואילו בחתימת הפסוק עוברת התורה ללשון יחיד – "וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָךְ"?
ברכות התורה וההבטחות שנאמרו בפרשה חלות במלואן רק כשהציבור כולו אגוד בשמירת התורה והמצוות. מסיבה זו פתחה התורה בלשון רבים – "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן", ללמדנו שתנאי יסודי לזכיה בברכת ה' הוא האחדות והערבות ההדדית. כשהציבור פועל כ"איש אחד בלב אחד" לשמירת מצוות ה'. רק כשקיימת התלכדות כללית זו, אז "וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָךְ", זוכה כל יחיד לשכר השלם והמובטח לו. אולם, כשכל אדם דואג רק לעצמו ולשלימותו הפרטית, ואין הציבור מתאגד לכבודה של תורה ולשמירת המצוות ברבים, אין הברכות הללו מתקיימות במלואן.
הברכה וההצלחה הכללית שורות רק כשאדם אינו מסתגר בדאגה לעצמו בלבד, אלא חש חלק מהציבור ופועל למען חיזוק הכלל בשמירת התורה והמצוות. קיום מצוות מתוך חיבור לקהילה ולכלל ישראל מעניק לכל יחיד עוצמה וזכות שאינו יכול להשיג כשהוא פועל בנפרד.
