רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה (יא, כו)
מדוע פתחה התורה בלשון יחיד 'רְאֵה' והמשיכה בלשון רבים 'לִפְנֵיכֶם'?
רבנו בחיי מסביר שמשה רבנו פנה בדבריו לשני קהלי יעד שונים בו זמנית, ולכן שילב בין לשון יחיד ללשון רבים. אל היחידים המשכילים פנה בלשון יחיד ואמר 'רְאֵה'. אין מדובר בראיה חושית פיזית, אלא ב"ראיה בעין השכל", התבוננות עמוקה והשגה רוחנית. הברכה והקללה נאצלות ממידת הרחמים (שורש הברכה) וממידת הדין (שורש הקללה).
לעומת זאת, אל כלל העם, אל ההמון פנה בלשון רבים ואמר "לִפְנֵיכֶם". עבור הציבור הרחב, הברכה והקללה משמשות ככלי חינוכי ומוסרי. הברכה נועדה לזרז ולדרבן את ההמון לקיים את המצוות, והקללה נועדה להרתיע ולהפחיד אותם מלעבור עבירות.
רבנו בחיי מביא כראיה את הפסוק מספר קהלת: "וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת" (קהלת א, טז). כשם ששלמה המלך נקט בביטוי "לבי ראה" במובן של השגה שכלית והבנה חכמה (ולא ראיה בעיניים), כך משה אמר "ראה" במובן של התבוננות עמוקה בשורשי הברכה והקללה.
