מרידה מתוך איצטלה של קדושה
זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר…
מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה' (ט, ז)
מרידה מטבעה מופנית נגד מישהו. מדוע נקטה התורה
בלשון "מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה'"?
חטאי עם ישראל לא נועדו לפרוק עול מתוך רצון להכעיס ולמרוד בה', אלא נבעו מתפיסה מסולפת, כביכול החטא עצמו משרת את רצון ה'. כך בחטא העגל שבאמצעותו ביקשו דבקות, וכך גם במעשהו של צלפחד, שחילל שבת 'לשם שמים'. החטא אינו מגיע מתוך עימות חזיתי גלוי, אלא מתחפש למצווה ולרצון ה'.
זו דרגת המרידה החמורה ביותר, כשאדם עוטה איצטלה של קדושה, כיוון שהיא נשענת על אשליה עצמית. החוטא משכנע את עצמו שבעשיית העבירה הוא צועד "עם ה'" ומקיים את רצונו.
יסוד זה מדריך כל אדם לחשבון נפש נוקב. דרכו המתוחכמת של היצר הרע אינה רק להכשיל בעבירה גלויה, אלא להלביש את הפשע בלבוש של מצווה ואידיאל. כשהחטא נתפס כמצווה, נעלם הבלם המוסרי והדרך לנפילה סלולה. מוטל עלינו לבחון את מניעינו בעין בודקת, ולזכך את כוונותינו לבקש אמת צרופה.
הביטוי "מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה'" חושף את עומק הסיכון שבעבירה המוסווית כמצווה וכרצון ה'. עבודת ה' אמיתית דורשת זיכוך המניעים ובדיקה מתמדת שהדרך שבה אנו צועדים תואמת את אמת התורה.יומית זו מחברת את האדם לבוראו ומולידה דבקות עמוקה, המבוססת על הידיעה שכל מנגנוני הטבע הם "לבוש" והסתרה לרצון הקב"ה.
שונה בתכלית היא ההרגשה כאשר יש לאדם "פת בסלו". כשהמזווה מלא וההכנסה נראית בטוחה, עלול האדם להתרגל למצב רגוע ושלו. מתוך ההרגל הוא שוקע בשלווה ובשאננות גשמית, ורואה בפרנסתו עובדה מובנת מאליה. במצב כזה, נחלשת באופן טבעי השתוקקות הלב לפנות אל הבורא יתברך, ועבודת התפילה עלולה להפוך ל"מצוות אנשים מלומדה". הרגל זה מטפח בסתר הלב תחושה של "כוחי ועוצם ידי", כאילו הפרנסה זורמת מכוח חוקיות הטבע. תחושה זו עלולה לגרום לאדם להסיח דעתו מרחמי שמים, אליהם הוא נזקק בכל רגע.
הלימוד לדורות
מכאן עולה לימוד לכל אדם ובכל שלב בחייו: לשאת עיניים בכל עת ולהתפלל להקב"ה. גם מי שחנן אותו ה' בעושר ובנכסים, אל יטעה לחשוב שעתידו מובטח, שהרי "כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן" (משלי כז, כד). ללא סייעתא דשמיא וחסד אלוקי המתחדש בכל יום, אין לאדם כל קיום.
המן במדבר לא היה רק פתרון תזונתי, אלא "בית ספר לאמונה ולביטחון" שנועד לנטוע יסודות בקרב עם ישראל לדורותיו. החסד האלוקי לא ניתך במנה אחת גדושה, אלא ירד יום-יום במידה מדודה, ללמדנו שהקשר בין עם ישראל לאביהם שבשמים לא היה מאורע חד-פעמי, אלא נוכחות מתמדת ותדירה.
במציאות זו, העני המתחנן על פת לחמו והעשיר היושב על סיר הבשר עומדים כאחד לפני בוראם. המשותף לשניהם הוא האמונה הזכה כי "לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם", אמונה המביאה אותם לשפוך שיח מדי יום ביומו על חיוניותם ופרנסתם מידו הרחבה, הפתוחה והמלאה.
ירידת המן מדי יום ביומו עיצבה את תודעת עם ישראל כאומה הסמוכה באופן תמידי על שולחנו של מלך. הלימוד העמוק מפרשה זו אינו שמור לימי המדבר בלבד, אלא מהווה מצפן רוחני לכל אדם בכל דור, לדעת שבין בעוני ובין בעושר, כולנו תלויים בכל רגע ורגע ברחמיו ובחסדו של הבורא יתברך.
