אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם (א, יב)
רש"י מביא את דברי חז"ל המתארים את מציאות חייהם המורכבת של מנהיגי הדור מול הציבור:
"הקדים משה לצאת, אמרו: מה ראה בן עמרם לצאת, שמא אינו שפוי בתוך ביתו? איחר לצאת, אמרו: מה ראה בן עמרם שלא לצאת, מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות".
רבי מאיר שפירא מלובלין נהג לומר: זהו גורלם הנצחי של רועי ישראל בכל הדורות. רב, מנהיג רוחני המעורב בדעת עם הבריות, ה"מקדים לצאת" ומשמיע דעת תורה צרופה בבעיות השעה וליטול חלק פעיל בצרכי הציבור – מיד קמים המקטרגים עליו בציניות: "מה ראה בן עמרם לצאת? שמא אינו שפוי בתוך ביתו" (כלומר: מחפש הוא פרסום ועסוק בחוץ, מפני שאין לו מנוח בביתו פנימה).
מאידך גיסא, כאשר הרב מתכנס אל תוך דל"ת אמות של הלכה, הוגה בתורה הקדושה ועמל בה, ובוחר שלא להתערב במדנים או ליטול חלק במחלוקות הציבוריות – שוב קמים המלינים ומטיחים: "מה אתם סבורים? יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות" (כלומר: מתנער הוא מאחריותו הציבורית ומסתגר במגדל השן שלו).
הבחנה נפלאה זו מהדהדת היטב גם בדברי נעים זמירות ישראל: "וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה לְאַהֲרֹן קְדוֹשׁ ה'" (תהלים קו, טז). כאן נחשף השורש הכפול לתלונות העם: על משה רבנו התלוננו על כך שהוא שרוי תמיד "במחנה" – מעורב בדעת עם הבריות ושקוע בעסקנות ציבורית לטובת הכלל. ואילו על אהרן הכהן התרעמו על היותו "קדוש ה'" – מי שמבלה את כל ימיו בירכת הקודש בתורה ובתפילה, ואינו נותן ידו לענייני החולין והציבור.
כך או כך, עינו של ההמון נוטה תמיד לבקר את מנהיגיו, וכל נתיב שבו יבחרו לצעוד – לביקורת ייחשב.
