לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם (ד, ב)
רש"י: לא תוסיפו, כגון חמש פרשיות בתפילין, חמשת מינין בלולב, וחמש ציציות, וכן לא תגרעו.
מה פסול כשאדם מבקש להוסיף עוד פתיל בציציות, או פרשה בתפילין? מדוע אסרה זאת התורה, הרי כוונתו לטובה, להדר במצווה ולהוסיף קדושה?
ביאר זאת רבי יהונתן אייבשיץ בדרך משל לאדם שחלה במעיו וסבל מכאבים עזים. פנה האיש לרופא בכיר, שבדק אותו, אבחן את חוליו ורשם לו תרופה ייעודית. הדגיש הרופא בפני החולה שעליו ליטול מהתרופה מינון מדויק, כף אחת בבוקר וכף אחת בערב, ותו לא.
מיהר האיש לבית המרקחת, רכש את התרופה, ובדרכו לביתו דמיין את ישועתו הקרובה. מתוך להיטותו להבריא במהירות, ברגע שנכנס לביתו פתח את בקבוק התרופה ושתה את כל תכולתו בלגימה אחת.
אין צורך להכביר במילים על גודל הנזק שגרם לעצמו. לא זו בלבד שהתרופה לא הועילה לריפויו המהיר, אלא שהמינון המופרז גרם לו לנזק גופני קשה, ואף הותיר בו פגיעה חמורה לטווח ארוך.
ומכאן לנמשל, ביאר רבי יהונתן אייבשיץ: כשם שכל בר דעת מבין שרפואת הגוף תלויה במינון מדויק וקפדני של התרופה, כפי שקבע הרופא המומחה, כך הם הדברים ברפואת הנפש. הקב"ה, רופא כל בשר ומפליא לעשות, יודע בדיוק נמרץ מהו המינון הרוחני הנצרך לנשמתנו. המצוות הן תרופות שמימיות, ועל כן ציווה עלינו הבורא לקיימן בדיוק במינון המבוקש, ללא כל תוספת או גריעה. כל סטיה מהמרשם האלוקי עלולה להחטיא את המטרה ואף להזיק.
איסור "בל תוסיף" או "בל תגרע" אינו מגבלה סתמית, אלא עדות שהתורה והמצוות הן נוסחה מדויקת המותאמת באופן מושלם למבנה הנשמה היהודית. כשאנו מקיימים את רצון ה', בדיוק כפי שנצטווינו, ללא תוספת או גריעה, אנו זוכים לקבל את השפעתן המיטיבה של המצוות, כסם חיים המרפא ומקדש אותנו.
