אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן (ג, כה)
חז"ל אומרים במסכת סוטה (יד ע"א) "דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י? וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא, כך אמר משה: הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי. אמר לו הקב"ה: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר? מעלה אני עליך כאילו עשיתם".
ותמוה, וכי משה רבנו ביקש לקיים את המצוות רק כדי לקבל "פרס" ושכר?
בספר עלי ורדים הביא תירוץ בשם ר' חיים מוולוז'ין. יסוד הבריאה כולה מושתת על הרצון להיטיב עם הנבראים, שהרי "טבע הטוב להיטיב".
לאור זאת יש לבאר, שקיום מצוות "על מנת לקבל שכר" עשוי לנבוע מתוך כוונה עילאית, לעבוד את הקב"ה מתוך שאיפה שהוא ישפיע מטובו עלינו, ובכך תעלה נחת רוח לפניו שרצונו להיטיב יוצא אל הפועל.
אולם, יש הבחנה ברורה ודקה: כל זה אמור רק כששאיפת האדם לקבלת השכר היא לשם שמים, לעשות נחת רוח ליוצרנו. מנגד, אם כוונת האדם היא להנאתו האישית ולתועלתו העצמית בלבד, אין זו דרך העבודה הרצויה, וכפי שהזהירנו התנא במסכת אבות (פ"א מ"ג): "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס".
מהו אבן הבוחן, לדעת האם כוונת האדם טהורה ולשם שמים? המבחן האמיתי הוא: האם מוכן לוותר על קיום המצווה ושכרה לטובת חברו, ובלבד שהמצווה תיעשה ורצון הבורא יתקיים. אם שמח האדם בלב שלם כשחברו זוכה לשכר המצווה, מתוך הבנה שבכך נעשית אותה נחת רוח לפני הבורא המשפיע מטובו לברואיו, הרי זו הוכחה שכוונתו טהורה ואין בה שמץ של פניה עצמית.
