וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ (כה, ז)
מדוע השהתה התורה את שבחו הגדול של פנחס, וכתבה אותו רק בפתיחת הפרשה הבאה הנושאת את שמו?
פנחס פעל אמנם בגבורה ובקנאות עצומה. אולם, בשעת המעשה עצמו, כפי שמתואר בפרשת בלק, עדיין לא נגלו מניעיו הכמוסים של הלב. האם פעל מתוך יראת שמים טהורה וזקופה, או שמא השתרבבו במעשהו נגיעות אישיות חלילה? כדי לעמוד על עומק כוונתו של הקנאי, נדרש פסק זמן של בחינה והתבוננות, ורק לאחר מכן ניתן היה להכריע בדבר לאמיתו.
ואכן, בפתח הפרשה הבאה, לאחר שהובררו הדברים בבית דין של מעלה, מעידה התורה בעצמה על טוהר מניעיו של פנחס: "בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי" (כה, יא). רק עדות אלוקית זו חותמת את המעשה ומעלה את פנחס לשבח ולתפארת, וממנה אנו למדים כי פנחס פעל מתוך מניעים זכים, טהורים ולשם שמיים בלבד.
לפני כל עשיה, ובפרט עשייה ציבורית שיש בה אלמנט של מאבק או "קנאות", חובה עלינו לעצור ולבחון ביושר ובאומץ לב את מניעינו: האם אנו פועלים לשם שמים, או לשם סיפוק עצמי או כבוד.
ערכו האמיתי של המעשה אינו נקבע לפי "הרעש" החיצוני שמעורר ברגע התרחשותו, אלא לפי מידת האמת והתמימות שבתוכו, הגלויות וידועות לפני בוחן כליות וללב.
