וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר (ג, כג)
מפסוק זה עולה יסוד בעולמה של תפילה: לעולם אל יתייאש האדם מן הרחמים, ואל ירפה ידיו מלשפוך שיח לפני קונו. על אף שנאמר למשה רבינו "לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (ג, כז), הוא לא אמר נואש. הוא העתיר לפני שוכן מרומים 515 תפילות, כמנין 'ואתחנן'.
הקב"ה פנה אליו ואמר לו: "עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ…", ופירש רש"י: "וראה בעיניך – ביקשת ממני 'ואראה את הארץ הטובה', אני מראה לך את כולה". על אף שלא נכנס לארץ בגופו, בכוחה של תפילה היה לבקוע את המחיצות המבדילות ולזכותו בראיה רוחנית מקיפה של הארץ הקדושה. מכאן אנו למדים ששערי דמעות ותפילה לא ננעלו. חובה על האדם להרבות בתחנונים בכל כוחותיו.
דוגמה נוספת מצינו אצל חזקיהו המלך. כשחלה, הגיע אליו ישעיהו הנביא והתרה בו: "כֹּה אָמַר ה' צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה" (ישעיהו לח, א). מה עשה? "וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'… וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל" (שם, ב-ג). ותפילתו, שעלתה מעומק הלב, קרעה את גזר הדין כפי שהתבשר מיד לאחר מכן: "שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (שם, ה).
במסכת ברכות (דף י' ע"א) מבארים חז"ל את הדו-שיח שקדם לכך. כשאמר לו ישעיהו: כבר נגזרה עליך גזירה, השיב לו חזקיהו בנחרצות: בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא [דוד המלך]: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים".
נמצאנו למדים, שכוחה של תפילה אינו מוגבל לחוקי הטבע או לגזירות הגשמיות. בכל עת, בכל שעה ובכל מצב, גם כשהישועה נראית רחוקה מדרך הטבע, אל לו להתייאש. ימשיך להפיל תחנונים ויידע כי יש שומע תפילה המקשיב לשוועת עמו ישראל ברחמים.
