וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר (כב, ו)
מדוע בלק ביקש מבלעם לקלל את ישראל, ולא ביקש שיברך את מואב? הלא לבלעם היה כוח גם לברך? מה הניע אותו לבחור בקללה על פני ברכת שגשוג וביטחון לעמו?
ביאר ה"חפץ חיים" ששנאת בלק לעם ישראל לא נבעה רק מחשש ביטחוני או מרצון לגיטימי להגן על גבולות מואב. בלב בלק בערה שנאה תהומית, "שנאת עולם לעם עולם", ומטרתו העליונה היתה עצם השמדתם וכלייתם של ישראל (מוכר ואקטואלי…).
וכשעמדו בפניו שתי האפשרויות: לברך את מואב או לקלל את ישראל, העדיף ללא היסוס את דרך הקללה. כך הגשים את תאוותו המרכזית: לחזות במפלתם ובחורבנם של ישראל, דבר שהיווה עבורו מטרה נעלה בפני עצמה, אף מעבר לביצור מעמדה והצלתה של מואב.
זו מהותם של שונאי ישראל לדורותיהם, שנאה לשמה. בימים אלו, כשאנו עומדים מול מציאות מורכבת ורוויית ניסיונות, ויסוד זה מתגלה שוב לעינינו במלוא עוזו וכיעורו מחזיתות רבות, עלינו לזכור את כוחנו האמיתי. מול אלו הקמים עלינו לכלותנו, הגנתנו אינה טמונה רק בחוסן הגשמי, אלא בראש ובראשונה בחיזוק אחדותנו. אל מול איומים מורכבים המגיעים מכמה חזיתות, התגובה האפקטיבית ביותר אינה פירוד פנימי והאשמות הדדיות, אלא התלכדות סביב המשותף – האמונה, השורשים המשותפים ועזרה הדדית. כשנתלכד כ'איש אחד בלב אחד', מתוך דבקות בתורה, בתפילה ובאהבת חינם, נזכה להפר את עצת אויבינו ולעורר עלינו רחמי שמים מרובים.
