אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב (א, א)
רש"י: לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז, מפני כבודן של ישראל.
בדברים אלו מבהיר רש"י יסוד גדול במערכת היחסים שבין אדם לחברו, מהי הדרך הראויה והנכונה להוכיח את הזולת. משה רבנו, מלמדנו שיעור במנהיגות. חינוך אמיתי מושתת על אהבת ישראל ועל הגנה על כבודם, גם בשעה שנדרשת ביקורת נוקבת על מעשיהם.
גם כשאב, מחנך או ידיד קרוב רואים צורך חיוני להשמיע דברי תוכחה, יש להעביר את המסר ברמיזה. התוכחה דורשת שמירה יתירה על כבוד השומע, לבל ייפגע ערכו העצמי ומעלתו של מקבל הדברים. תוכחה אפקטיבית אינה נמדדת בעוצמת הטחת האשמה, אלא דוקא ביכולת להעביר מסר ברמז דק, המאפשר למקבל התוכחה לתקן את דרכיו מתוך כבוד עצמי.
גם כשנצרכת תוכחה, חובה לעשות זאת בדרך מכובדת ונעימה, באופן שימנע כל שמץ של בושת פנים או פגיעה בזולת. רצונו של האדם לתקן את חברו אינו מתיר לו לפגוע ברגשותיו. שמירת כבודו של השני קודמת לכל רצון להוכיח.
דברי התוכחה של משה רבנו מהווים מצפן חינוכי ומוסרי לדורות. היכולת להוכיח מתוך אהבה ומכובדות, ברמז ובשמירה על כבוד הזולת, היא המפתח היחיד לתוכחה שתתקבל על הלב, תבנה את האדם ותביא לתיקון אמיתי.
