וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם (לג, ב)

מדוע בתחילת הפסוק הקדים משה את 'מוֹצָאֵיהֶם' ל'מַסְעֵיהֶם', ואילו בחלק השני הקדים את 'מַסְעֵיהֶם' ל'מוֹצָאֵיהֶם'?

ר' דוב לבלוביץ' ביאר בספרו 'דיבובי חן' שבתורה כתובים מסעות בנ"י במדבר, עם סבלם בתחנות השונות. במרה היו המים מרים, ברפידים חסרו להם מים, ושם גם נלחם בהם עמלק. כשסבבו את ארץ אדום, שילח בהם הקב"ה את הנחשים השרפים.

הקורא שטחי עלול לטעות ולחשוב שהמאורעות המצערים אירעו להם רק משום שהגיעו לאותם מקומות, ואילו היו נמנעים מלהגיע לשם, היו 'חוסכים' מעצמם את התלאות והצרות הללו.

אך האמת שונה. אחד מיסודות אמונתנו שאין מקרה בעולם כלל, הכל מכוון ומודרך בהשגחה פרטית מדוקדקת. "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה" (חולין ז ע"ב). כל מה שאירע לאבותינו במדבר נקבע על ידי הקב"ה.

מדוע הביא אותם הקב"ה לידי ניסיונות ותלאות אלו? על כך כותבת התורה: "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן… לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח, ג). הקב"ה הוליך אותם דווקא למקומות אלו, כדי ששם יפגשו בקשיים, ומתוך הישועה יקנו אמונה בהנהגת ה'.

לפי זה תתורץ קושייתנו. 'וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם', משה רשם תחילה את ה"מוצאות", המאורעות והקשיים שאירעו להם במסעות. כדי שלא יטעה הקורא, שחלילה אירעו הדברים באקראי בשל תנאי המקום, כתב: "וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם", הכל היה "עַל פִּי ה'".

הקב"ה הוביל אותם למסעות אלו כדי להביאם לאותם "מוצאות" ואירועים, שיזדככו בהם ויפיקו מהם את האמונה התמימה וההשגחה הפרטית.

מסעות בני ישראל במדבר הינם מפת דרכים רוחנית המלווה כל יהודי בנתיבות חייו. הקב"ה מוליך אותנו בדרכים מורכבות כדי להביאנו אל ה"מוצאות" הנכונים – אותם רגעי זיכוך.

וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל… הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה (לא, יד)

"ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו – מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו" (פסחים סו ע"ב).

נדמיין לעצמנו את שהתחולל באותה שעה במחנה ישראל. שישים ריבוא מבני ישראל עומדים בצפיה דרוכה לפני משה רבינו, מייחלים לשמוע מפי קודשו את הלכות הגעלת וטהרת הכלים ששמע זה עתה מפי הגבורה. והנה, רועה נאמן עומד כנגדם ומחריש. משראה זאת אלעזר הכהן, החליט לקום ולשאת דברים: "זאת חוקת התורה אשר ציוה ה' את משה".

באותה שעה, תלו כל ישראל את עיניהם בתמיהה עצומה במשה רבינו: הלוא הקב"ה דיבר עם משה, ומדוע עצר פיו מלדבר? כיצד יתכן שאלעזר הכהן הוא זה שמורה את ההלכה ומעביר את דבר ה' בפניהם?

אכן, נסתלקה הלכה ממשה רבינו מפני שכעס על שרי הצבא, ועל כן הוצרך אלעזר הכהן להורות את ההלכה במקומו. מכאן נלמד עד כמה חמורה היא מידת הכעס, ולאילו תוצאות הרסניות עלולה להוביל, אפילו את גדול הנביאים ואדון החכמים.

הכעס אינו רק מידה רעה, אלא חסימה רוחנית ממשית. ברגע של רוגז, האדם מאבד את שיקול דעתו המקצועי והתורני, ועל כן יש להימנע לחלוטין מקבלת החלטות או ממתן הוראות בעת כעס.

מידת הכעס מתגלה בפרשתנו במלוא חומרתה, כשאינה פוסחת גם על משה רבינו, ומפקיעה ממנו את היכולת להורות את דבר ה' לישראל.

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל… (לג, א)

מדוע נכתבו ופורטו מסעותיהם במדבר?

שיטת הרמב"ן: אימות הנס לדורות

הרמב"ן מביא את דברי הרמב"ם ב'מורה הנבוכים', ומבאר שמטרת פירוט התחנות והמסעות להציב עדות היסטורית לאמיתות הניסים הגדולים שנעשו לאבותינו במדבר.

בני דור המדבר חזו במו עיניהם בפלאי הבורא, בעמוד הענן והאש, במן השמיימי ובבאר המים. עבורם, מציאות ההשגחה היתה מוחשית. התורה דאגה לדורות הבאים. ברבות השנים כשהניסים יהפכו לזיכרון רחוק, עלולים להתעורר ספקות, שיתלו את קיומו של עם שלם במדבר בדרכי הטבע.

על מנת לשלול טענות אלו מהיסוד, נקבה התורה בשמות מדויקים לכל התחנות. התורה מעידה שמדובר במקומות צחיחים, שלפי חוקי הטבע, אין ביכולתו של אדם להתקיים ימים ספורים. על אחת כמה וכמה ציבור ענק של מיליוני נפשות במשך 40 שנה.

שיטת ה'תולדות יצחק': גילוי מידת הרחמים בתוך גזירת הנדודים

רבי יצחק קארו, ה'תולדות יצחק' מתמקד בחסד השמיימי שליווה את בנ"י, גם בעיצומם של ימי העונש והנדודים במדבר.לאורך 40 שנות נדודיהם עברו בנ"י 42 מסעות, מתוכם 14 כבר בשנה הראשונה. בניכוי המסעות שנערכו בשנת ה-40 , נמצא שב-38 שנות הגזירה כמעט ולא נדדו. הם זכו לחניות ממושכות לאורך שנים רבות, כדוגמת חנייתם בקדש שנמשכה כמעט 19 שנים.

התורה פירטה את התחנות ללמדנו שהקב"ה אינו מייסר את בניו באכזריות. גם בעיצומה של גזירת גלות המדבר שרתה עליהם השכינה והביעה את השגחת וחמלת הקב"ה על עם ישראל.

מכאן עלינו ללמוד שגם כשאדם מרגיש שנמצא במצב של "נדודים" או חוסר יציבות בחייו, עליו לזכור שהקב"ה מנהיג אותו ברחמים ומעניק לו "תחנות עצירה" של כוח ומנוחה, שלא יישבר.

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה (ל, ג)

בעיני המון העם, עיקר התוקף והמשמעות מיוחסים למעשה בפועל, בעוד שלמילה המדוברת מיוחסת לעיתים חשיבות פחותה. מן המפורסמות היא אמרת הרחוב השגורה: "אמר אז אמר", או בציניות הידועה: "הבטחתי, אך לא הבטחתי לקיים". אולם במבט של התורה, הדיבור הוא קודש קודשים. מוטל על האדם לעמוד בדיבורו ובמוצא שפתיו.

יסוד גדול זה מצינו בדברי רבי חיים ויטאל, תלמיד האר"י (בספרו 'שערי קדושה'): כל דיבור ודיבור שאדם מוציא מפיו עושה רושם נצחי בעולמות העליונים. דיבורים חיוביים כדברי תורה ותפילה בוראים עולמות רוחניים נשגבים. מאידך גיסא, דיבורים אסורים עלולים חלילה להחריב ולהרוס עולמות שלמים.

משום כך מצווה אותנו התורה הקדושה בפרשתנו: "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ", אל תעשה את דבריך חולין, אל תזלזל בכוח הפה שניתן לך. עליך להפנים שלדיבור יש כוח כביר ועצום, ו"כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה".

וכך מבאר החיד"א בפירושו: "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" – אם נזהר האדם שלא לחלל את דיבורו ולשמור על פיו בקדושה ובטהרה, אזי זוכה הוא ל'מידה כנגד מידה' מהשמים: "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה", שהקב"ה עושה ומקיים את כל היוצא מפיו של אותו צדיק, וכל תפילותיו ובקשותיו מתקבלות ברצון.

הדיבור אינו רק כלי תקשורת חברתי וטכני, אלא כוח רוחני כביר שניתן לאדם הייחודי מכל הנבראים, המכונה "מדבר". כשאנו מקדשים את פינו, נזהרים במוצא שפתנו ומקיימים בעצמנו "לא יחל דברו", אנו זוכים לקשר ישיר וקרוב עם בורא עולם, המקיים בנו מידה כנגד מידה: "ככל היוצא מפיו יעשה".

אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ (כז, ג)

וכי משה רבינו לא ידע מה הדין? מדוע הוצרך להקריב את משפטן לפני ה'?

מסופר על שני סוחרים נכבדים שנכנסו אל רבי יוסף באב"ד, בעל ה'מנחת חינוך' בעקבות סכסוך עסקי שהתגלע ביניהם במהלך שותפותם, וביקשו להתדיין לפניו.

לפני תחילת הדיון, הזכירו השנים לרב שעוד מימי כהונתו בעירם, היו מנאמניו המובהקים ועמדו לצידו. בעל ה'מנחת חינוך' קיבלם בסבר פנים יפות, אך להפתעתם, סירב לשבת בדין זה. הגאון הסביר את סירובו המפתיע בהסתמכות על מעשה בנות צלפחד בפרשתנו.

כשהגיעו בנות צלפחד אל משה רבינו לתבוע את נחלתן, הן ראו לנכון לציין פרט חשוב: "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח". מדוע חשו צורך להדגיש זאת?

הסביר ה'מנחת חינוך': הן ביקשו לומר למשה שאביהן היה מנאמניו ולא נמנה עם חולקיו בעדת קורח. כששמע משה רבינו את עדותן על נאמנות אביהן אליו, התעורר בליבו חשש של 'נגיעה אישית'. הוא חשש שמא הידיעה שאביהן היה מתומכיו תטה, ולו בנימי נפש דקים, את לבבו לפסוק לטובתן.

ולכן פסל את עצמו מלדון בפרשה זו. מסיבה זו כתוב: "וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'".

לא מחוסר ידיעה הלכתית, אלא מזהירותו המופלגת, שחשש מכל שמץ של נגיעה אישית בדין.

זהירותו המופלגת של משה רבינו מלמדת אותנו פרק ביושר ויראת שמים. ככל שאדם זוכה להעפיל למדרגה ציבורית גבוהה יותר, כך נדרשת ממנו רגישות מוגברת לכל שמץ של נגיעה אישית. הדרך לדין אמת ולחיים של אמת עוברת דרך היכולת לפסול את עצמנו היכן שהלב משוחד.

קנאות שהיא תכלית השלום

לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלֹם (כה, יב)

מאחר שפנחס קינא לה', נלחם ברע ומיגר אותו, מדוע זכה ל"פרס" של 'ברית שלום'?

מבאר המהר"ל שמצינו 3 דרגות למושג 'השלום' בעולם.

• שלום של מניעת איבה (שלום 'קר'). מצב שבו שני אנשים (או עמים) אינם נלחמים זה בזה. אין ביניהם יחסי אהבה או שנאה, אלא השלמה עם קיומו של הזולת, מעין "חיה ותן לחיות".
• שלום של חיבה ורעות (שלום של אוהבים). קשר הקיים בין בני משפחה או ידידים קרובים הנהנים זה במחיצת זה.
• שלום אמיתי של נשיאת עול וחיבור נפשי. הדרגה העליונה של השלום, שבה האדם אינו רק נהנה מחברת רעהו בעת שמחה, אלא קשור אליו בעבותות אהבה, נושא עמו בעול, משתתף בצערו וכואב את כאבו בכל לב, ולא רק כשנוח ונעים.

כשפנחס ראה את המגפה המשתוללת בעם בעקבות חטא בעל פעור ומעשה זמרי, נכמרו רחמיו על הרבים שנספו מעם ישראל. כאבם וצערם נגעו בנימי נפשו. מתוך אהבת ישראל ורצון להצילם, מסר נפשו ועשה מעשה קנאות, לעצור את המשחית, על אף שידע שבכך מסתכן בנפשו.

על כך השיב לו הקב"ה: מעשה הקנאות שלך לא נבע מכעס או מאכזריות, אלא מדרגת השלום והחיבור הגבוהה ביותר, מתוך דאגה עמוקה ואכפתיות לחיי אחיך. לפיכך, השכר הראוי לך הוא – מידה כנגד מידה: "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלֹם", שלום אמיתי ונצחי.

נמצאנו למדים שהשלום האמיתי אינו "שקט תעשייתי" או "היעדר מלחמה", אלא חיבור נפשי עמוק הנושא בעול עם הזולת. פנחס לימד אותנו פרק באהבת ישראל, והראה כי קנאות לה' הנובעת מכאב על סבלם של אחרים היא תמצית השלום.

'וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה, וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר' (כו, א)

מדוע נערך המפקד אחרי המגפה?

• רש"י מדגיש את האהבה והאחריות המנהיגותית, ומביא 2 משלים המבטאים יחס רגשי ועמוק של הקב"ה ומשה כלפי עם ישראל:

• משל הזאבים והרועה. מדמה את הקב"ה לרועה שזאבים פלשו לעדרו והרגו כבשים. עם תום הסכנה, הרועה מיהר לספור את הצאן הנותר, ולא כדי לדעת כמה נותרו, אלא כביטוי של דאגה ואהבה, להראות שכל נפש יקרה לרועה. המפקד אחרי המגפה נועד להראות שחביבים ישראל לפני הקב"ה.
• משל החזרת הפיקדון. כשמשה קיבל את הנהגת העם ביציאת מצרים, הוא קיבל אותם ספורים ומאורגנים. כעת, כשעומד לפני מותו, מבקש "להחזיר את הפיקדון" להקב"ה בצורה מסודרת, "במנין".
• רבי חיים פלטיאל מקשר את המפקד להיבט הצבאי של הכניסה לארץ. המפקד לא נועד רק לחלוקת קרקעות עתידית, אלא בראש ובראשונה לגיוס צבאי. משהסתיימה גזירת מתי מדבר ונגמרה המגפה האחרונה, העם נכנס ל"ישורת האחרונה", לקראת כיבוש הארץ. המנין נועד לבחון את הכוח הצבאי הלוחם שעומד לרשות משה ויהושע לקראת המלחמות הצפויות עם עמי כנען.
• הנצי"ב מוולוז'ין מבאר שהמגפה בשיטים היתה המכה האחרונה שבה מתו האחרונים מהדור שנגזר עליו למות במדבר ולא להיכנס לארץ. הציון "אחרי המגפה" מלמד שמעתה והלאה, כל מי שנמנה במפקד זה הוא חלק מהדור החדש, הטהור, שעומד בפועל לרשת ולחלק את הארץ. אין עוד חשש שמישהו מהנמנים ימות במדבר כחלק מהגזירה הישנה.

המפקד שלאחר המגפה אינו רק פעולה סטטיסטית, אלא נקודת מפנה היסטורית המשלבת בתוכה אהבת עולם, התארגנות מעשית ויציאה לדרך חדשה. יופיו של עם ישראל הנכנס לארצו מתגלה כאהוב וחביב על רועהו, מוכן ומאורגן למשימותיו, ומטוהר מכל משקעי העבר המעכבים.

'אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ' (כז, ג)

כשבנות צלפחד ניגשו לבקש נחלה, הן הקדימו והדגישו שאביהן לא היה שותף לעדת קורח, אלא "בְחֶטְאוֹ מֵת". פניה זו מעוררת שאלה כפולה:

1. מהו אותו חטא מדובר שבגינו מצא את מותו?
2. מדוע הן ראו צורך חיוני להדגיש נקודה זו, כחלק בלתי נפרד מטיעונן לקבלת נחלה?

רש"י מתמקד בהבחנה שבין חטא של יחיד לחטא של רבים. הן הדגישו שאביהן לא נמנה עם הקבוצות שהמרידו את העם נגד ה' ונגד משה (כעדת קורח או כמתאוננים). הוא נפטר בעוון עצמו, מבלי לגרור אחרים ומבלי להכשילם.

הבכור שור מרחיב ביסוד האחריות האישית. לדבריו, הן הציגו טיעון "מוסרי-הלכתי": המורדים בעדת קורח או בחטא המרגלים פגעו בכלל ישראל והמיטו אסון לאומי, שגרם למות 250 מקריבי הקטורת ו-14,700 איש במגפה בעקבות מחלוקת קורח. הפוגע בכלל ישראל, ראוי שיקנסו אותו וישללו ממנו ומצאצאיו את חלקו בארץ. אך אביהן מת לבדו בחטאו מבלי להזיק לאיש, ולכן אין סיבה לקנוס את משפחתו ולשלול את זכות הירושה בארץ.

הרמב"ן מתמקד בחששן מפני "נטירת טינה" מצד משה. קורח חלק באופן אישי על משה וערער על מנהיגותו. הן חששו שכבן אנוש, הוא עלול לחוש איבה פנימית כלפי צאצאי עדת קורח ולא לרצות להיטיב עמם, ולכן מיהרו להבהיר: אבינו לא היה בקבוצה הזו. הן הדגישו שצלפחד לא חטא, אלא מת כחלק מהגזרה שנגזרה על כל אותו הדור למות במדבר ולא להיכנס לארץ.

בדבריהן הן לא רק הגנו על כבודו של אביהן המנוח, אלא הניחו יסוד נצחי המבחין בין חטא אישי בר-תיקון לבין פגיעה הרסנית בכללותה של עדת ישראל.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו (כז, יח)

מה משמעות התכונה הייחודית "איש אשר רוח בו", הנדרשת ממנהיג בישראל?

ה'סבא מנובהרדוק' ביאר, שייעודו של רועה נאמן לפתור את מצוקות כל יחיד ויחיד. לשם כך, נדרש המנהיג לשני כשרונות עיקריים:

• טביעת עין חדה, להכיר בני אדם באופן עמוק ויסודי, על כל נבכי נפשם.
• תבונה מעמיקה ושכל צרוף, כדי לכוון ולהשיב לכל אחד כפי עניינו ומדרגתו הייחודית.

על יסוד זה ביקש משה רבינו לפני פטירתו: "יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ על הָעֵדָה", היודע ומבין את רוחו הייחודית של כל נברא. שימציא לעם ישראל מנהיג היודע לרדת לעומק נפשם.

על כך השיב לו הקב"ה: "קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ", יש ביהושע תעצומות רוח למשול בראש ובראשונה על עצמו. אדם שקנה שלטון עצמי מוחלט, ראוי ומסוגל להנהיג את הכלל. רוחו איתנה והוא מושל ביצרו ובמידותיו, ובכוחו להכריע בכל שאלה ציבורית על פי דעת תורה, ללא משוא פנים.

יסוד ההנהגה: הכל תלוי ביכולתו של האדם למשול ברוחו. אדם הפכפך, שאינו אדון לעצמו וכל נגיעה אישית מטה את שיקול דעתו. לכן הגדירה התורה את מעלת יהושע: "איש אשר רוח בו", שיכול לעצור את רוחו ולכבוש את רצונו. וכפי שדרשו חז"ל שהיתה עבודתו להשכים ולהעריב לסדר את הספסלים בבית המדרש. הרי לנו ביטול מוחלט של כבודו האישי למען הכלל, ונכונות לעסוק בכל מלאכה שתידרש. מנהיג שביטל את ה"אני" שלו ומושל ברוחו, זכה שייבחר על ידי ה' למלא את שליחותו בשלמות ובנאמנות. הנהגה יהודית אמיתית אינה מבוססת על שררה, כוח או כבוד, אלא על זיכוך המידות, משילות עצמית וענווה מוחלטת המבטלת את הנגיעות האישיות. רק מי שמסוגל לשלוט ברוחו ולעסוק בצרכי הציבור מתוך ביטול עצמי גמור, ראוי להיבחר כשליח נאמן להנהגת צאן מרעיתו של הקב"

וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר פְּתוֹרָה… (כב, ה)

רש"י: ואם תאמר, מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על גוי רשע? כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר: אילו היו לנו נביאים חזרנו למוטב. העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם, שבתחילה היו גדורים בעריות וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות.

מה ביאור תשובת הקב"ה, והרי בלעם היה רשע ולכן לא היה לו כח להחזיר אותם למוטב, ועדיין טענתם במקומה עומדת, שאילו היה להם נביא צדיק וקדוש כמו משה רבינו, היה מחזיר אותם למוטב?

ביאר הרב שטרנבוך, שבאמת אומות העולם לא חיפשו מנהיג "צדיק" כמו משה רבינו, שידרוש לפניהם דברי מוסר וכיבושין ויחזירם למוטב, שהרי הם לא מעוניינים לכבוש מידותיהם ולהשתנות לטובה. הסיבה היחידה שרצו נביא כמו משה, היא רק כדי שיהיה להם מנהיג "חכם" ו"נביא", שיזכו לטעום מההשגות הגבוהות הללו. ולכן העמיד להם הקב"ה נביא בהתאם למושגים שלהם. בלעם עמד ב"קריטריונים" אלו, שהיה "חכם" ובעל השגות. הוא גם הגיע למדריגת נביאות משה רבינו, כפי שאמרו חז"ל: (במדבר רבה נשא יד, כ): "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באומות העולם קם וזה בלעם". עם זאת הוא היה רשע ושפל מאוד בהנהגותיו ובמידותיו. רק עם ישראל שהיו מוכנים לעבוד על מידותיהם, ולקבל את דבר ה' ותוכחה מנביא, זכו במנהיג כמשה שהדריך לדרך ישרה.

וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ (כה, ז)

מדוע השהתה התורה את שבחו הגדול של פנחס, וכתבה אותו רק בפתיחת הפרשה הבאה הנושאת את שמו?

פנחס פעל אמנם בגבורה ובקנאות עצומה. אולם, בשעת המעשה עצמו, כפי שמתואר בפרשת בלק, עדיין לא נגלו מניעיו הכמוסים של הלב. האם פעל מתוך יראת שמים טהורה וזקופה, או שמא השתרבבו במעשהו נגיעות אישיות חלילה? כדי לעמוד על עומק כוונתו של הקנאי, נדרש פסק זמן של בחינה והתבוננות, ורק לאחר מכן ניתן היה להכריע בדבר לאמיתו.

ואכן, בפתח הפרשה הבאה, לאחר שהובררו הדברים בבית דין של מעלה, מעידה התורה בעצמה על טוהר מניעיו של פנחס: "בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי" (כה, יא). רק עדות אלוקית זו חותמת את המעשה ומעלה את פנחס לשבח ולתפארת, וממנה אנו למדים כי פנחס פעל מתוך מניעים זכים, טהורים ולשם שמיים בלבד.

לפני כל עשיה, ובפרט עשייה ציבורית שיש בה אלמנט של מאבק או "קנאות", חובה עלינו לעצור ולבחון ביושר ובאומץ לב את מניעינו: האם אנו פועלים לשם שמים, או לשם סיפוק עצמי או כבוד.

ערכו האמיתי של המעשה אינו נקבע לפי "הרעש" החיצוני שמעורר ברגע התרחשותו, אלא לפי מידת האמת והתמימות שבתוכו, הגלויות וידועות לפני בוחן כליות וללב.

וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר (כב, ו)

מדוע בלק ביקש מבלעם לקלל את ישראל, ולא ביקש שיברך את מואב? הלא לבלעם היה כוח גם לברך? מה הניע אותו לבחור בקללה על פני ברכת שגשוג וביטחון לעמו?

ביאר ה"חפץ חיים" ששנאת בלק לעם ישראל לא נבעה רק מחשש ביטחוני או מרצון לגיטימי להגן על גבולות מואב. בלב בלק בערה שנאה תהומית, "שנאת עולם לעם עולם", ומטרתו העליונה היתה עצם השמדתם וכלייתם של ישראל (מוכר ואקטואלי…).

וכשעמדו בפניו שתי האפשרויות: לברך את מואב או לקלל את ישראל, העדיף ללא היסוס את דרך הקללה. כך הגשים את תאוותו המרכזית: לחזות במפלתם ובחורבנם של ישראל, דבר שהיווה עבורו מטרה נעלה בפני עצמה, אף מעבר לביצור מעמדה והצלתה של מואב.

זו מהותם של שונאי ישראל לדורותיהם, שנאה לשמה. בימים אלו, כשאנו עומדים מול מציאות מורכבת ורוויית ניסיונות, ויסוד זה מתגלה שוב לעינינו במלוא עוזו וכיעורו מחזיתות רבות, עלינו לזכור את כוחנו האמיתי. מול אלו הקמים עלינו לכלותנו, הגנתנו אינה טמונה רק בחוסן הגשמי, אלא בראש ובראשונה בחיזוק אחדותנו. אל מול איומים מורכבים המגיעים מכמה חזיתות, התגובה האפקטיבית ביותר אינה פירוד פנימי והאשמות הדדיות, אלא התלכדות סביב המשותף – האמונה, השורשים המשותפים ועזרה הדדית. כשנתלכד כ'איש אחד בלב אחד', מתוך דבקות בתורה, בתפילה ובאהבת חינם, נזכה להפר את עצת אויבינו ולעורר עלינו רחמי שמים מרובים.