אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ (כז, ג)
וכי משה רבינו לא ידע מה הדין? מדוע הוצרך להקריב את משפטן לפני ה'?
מסופר על שני סוחרים נכבדים שנכנסו אל רבי יוסף באב"ד, בעל ה'מנחת חינוך' בעקבות סכסוך עסקי שהתגלע ביניהם במהלך שותפותם, וביקשו להתדיין לפניו.
לפני תחילת הדיון, הזכירו השנים לרב שעוד מימי כהונתו בעירם, היו מנאמניו המובהקים ועמדו לצידו. בעל ה'מנחת חינוך' קיבלם בסבר פנים יפות, אך להפתעתם, סירב לשבת בדין זה. הגאון הסביר את סירובו המפתיע בהסתמכות על מעשה בנות צלפחד בפרשתנו.
כשהגיעו בנות צלפחד אל משה רבינו לתבוע את נחלתן, הן ראו לנכון לציין פרט חשוב: "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח". מדוע חשו צורך להדגיש זאת?
הסביר ה'מנחת חינוך': הן ביקשו לומר למשה שאביהן היה מנאמניו ולא נמנה עם חולקיו בעדת קורח. כששמע משה רבינו את עדותן על נאמנות אביהן אליו, התעורר בליבו חשש של 'נגיעה אישית'. הוא חשש שמא הידיעה שאביהן היה מתומכיו תטה, ולו בנימי נפש דקים, את לבבו לפסוק לטובתן.
ולכן פסל את עצמו מלדון בפרשה זו. מסיבה זו כתוב: "וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'".
לא מחוסר ידיעה הלכתית, אלא מזהירותו המופלגת, שחשש מכל שמץ של נגיעה אישית בדין.
זהירותו המופלגת של משה רבינו מלמדת אותנו פרק ביושר ויראת שמים. ככל שאדם זוכה להעפיל למדרגה ציבורית גבוהה יותר, כך נדרשת ממנו רגישות מוגברת לכל שמץ של נגיעה אישית. הדרך לדין אמת ולחיים של אמת עוברת דרך היכולת לפסול את עצמנו היכן שהלב משוחד.
