וַיֹּאָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ (כז, ג)
כשבנות צלפחד ניגשו לבקש נחלה, הן הקדימו והדגישו שאביהן לא היה שותף לעדת קורח, אלא "בְחֶטְאוֹ מֵת". פניה זו מעוררת שאלה כפולה:
- מהו אותו חטא מדובר שבגינו מצא את מותו?
- מדוע הן ראו צורך חיוני להדגיש נקודה זו, כחלק בלתי נפרד מטיעונן לקבלת נחלה?
רש"י מתמקד בהבחנה שבין חטא של יחיד לחטא של רבים. הן הדגישו שאביהן לא נמנה עם הקבוצות שהמרידו את העם נגד ה' ונגד משה (כעדת קורח או כמתאוננים). הוא נפטר בעוון עצמו, מבלי לגרור אחרים ומבלי להכשילם.
הבכור שור מרחיב ביסוד האחריות האישית. לדבריו, הן הציגו טיעון "מוסרי-הלכתי": המורדים בעדת קורח או בחטא המרגלים פגעו בכלל ישראל והמיטו אסון לאומי, שגרם למות 250 מקריבי הקטורת ו-14,700 איש במגפה בעקבות מחלוקת קורח. הפוגע בכלל ישראל, ראוי שיקנסו אותו וישללו ממנו ומצאצאיו את חלקו בארץ. אך אביהן מת לבדו בחטאו מבלי להזיק לאיש, ולכן אין סיבה לקנוס את משפחתו ולשלול את זכות הירושה בארץ.
הרמב"ן מתמקד בחששן מפני "נטירת טינה" מצד משה. קורח חלק באופן אישי על משה וערער על מנהיגותו. הן חששו שכבן אנוש, הוא עלול לחוש איבה פנימית כלפי צאצאי עדת קורח ולא לרצות להיטיב עמם, ולכן מיהרו להבהיר: אבינו לא היה בקבוצה הזו. הן הדגישו שצלפחד לא חטא, אלא מת כחלק מהגזרה שנגזרה על כל אותו הדור למות במדבר ולא להיכנס לארץ.
בדבריהן הן לא רק הגנו על כבודו של אביהן המנוח, אלא הניחו יסוד נצחי המבחין בין חטא אישי בר-תיקון לבין פגיעה הרסנית בכללותה של עדת ישראל.
