אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה (ל, ג)
בעיני המון העם, עיקר התוקף והמשמעות מיוחסים למעשה בפועל, בעוד שלמילה המדוברת מיוחסת לעיתים חשיבות פחותה. מן המפורסמות היא אמרת הרחוב השגורה: "אמר אז אמר", או בציניות הידועה: "הבטחתי, אך לא הבטחתי לקיים". אולם במבט של התורה, הדיבור הוא קודש קודשים. מוטל על האדם לעמוד בדיבורו ובמוצא שפתיו.
יסוד גדול זה מצינו בדברי רבי חיים ויטאל, תלמיד האר"י (בספרו 'שערי קדושה'): כל דיבור ודיבור שאדם מוציא מפיו עושה רושם נצחי בעולמות העליונים. דיבורים חיוביים כדברי תורה ותפילה בוראים עולמות רוחניים נשגבים. מאידך גיסא, דיבורים אסורים עלולים חלילה להחריב ולהרוס עולמות שלמים.
משום כך מצווה אותנו התורה הקדושה בפרשתנו: "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ", אל תעשה את דבריך חולין, אל תזלזל בכוח הפה שניתן לך. עליך להפנים שלדיבור יש כוח כביר ועצום, ו"כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה".
וכך מבאר החיד"א בפירושו: "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" – אם נזהר האדם שלא לחלל את דיבורו ולשמור על פיו בקדושה ובטהרה, אזי זוכה הוא ל'מידה כנגד מידה' מהשמים: "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה", שהקב"ה עושה ומקיים את כל היוצא מפיו של אותו צדיק, וכל תפילותיו ובקשותיו מתקבלות ברצון.
הדיבור אינו רק כלי תקשורת חברתי וטכני, אלא כוח רוחני כביר שניתן לאדם הייחודי מכל הנבראים, המכונה "מדבר". כשאנו מקדשים את פינו, נזהרים במוצא שפתנו ומקיימים בעצמנו "לא יחל דברו", אנו זוכים לקשר ישיר וקרוב עם בורא עולם, המקיים בנו מידה כנגד מידה: "ככל היוצא מפיו יעשה".
