לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי… עַד עוֹלָם, עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם… (כג, ד-ה)
בעוד שעמוני ומואבי "חסומים" מלבוא בקהל ה' עד עולם, הרי שבדור השלישי, יוצאי מצרים יכולים לבוא בקהל ה', ואף נצטווינו: "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ".
מה פשר היחס החמור כלפי עמון ומואב, לעומת מידת ה"סלחנות" המופגנת כלפי המצרים? וכי נשתכחו מאתנו שנות השעבוד הקשות ועבודת הפרך במצרים?
בעל ספר 'החינוך' (מצווה תקסו) מיישב תמיהה זו: אמנם המצרים הרעו לנו ושיעבדו את אבותינו, אך לא היתה זו מהותם הקבועה. במשך שנים רבות שימשה מצרים כאכסניה מיטיבה לבני ישראל, והעניקה להם קורת גג, מחיה ושגשוג.
לעומת זאת, אצל עמון ומואב היעדר החסד אינו מעידה חד-פעמית, אלא מדיניות רשמית, הנהגת נבלה מושרשת כמידת סדום. האנטי חסד של עמון עומד בסתירה מוחלטת לרוח היהודית, המושתתת כולה על נתינה, חמלה ודאגה לחלש.
עוול חולף, גם אם קשה הוא, יתכן שיירפא במרוצת הדורות. אך השקפת עולם השוללת את עצם יסוד החסד היא מציאות שאין לה מקום בעולם שנאמר עליו: "כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה".
עמון ומואב הורחקו לצמיתות משום שהפכו את ה"אנטי-חסד" לאידיאולוגיה קבועה, המנוגדת לתכלית הבריאה. עולם היהדות נבנה וימשיך להיבנות על אדני החסד, הרגישות והערבות ההדדית.
