לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה, וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם… לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה, וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת… (כד, יז-כב)
בפרשתנו חוזר הכתוב ומדגיש את זכירת יציאת מצרים בהקשרים חברתיים: במצוות מתנות עניים (לקט, שכחה ופאה) ובאיסור 'לא תחבול בגד אלמנה'. לצד כל אלה חורזת התורה את התביעה: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".
מה בין חובות חברתיות אלו לבין הזיכרון ההיסטורי של יציאת מצרים?
התורה דורשת מאיתנו רגישות עמוקה ומורכבת לחולשותיו ולמצוקותיו של הזולת. הקב"ה פונה לכל אדם ומורה: אל תתעלם ממצבו של החלש. נקודת המוצא הלאומית והאנושית של כולנו היתה שפלות השעבוד, ורק בחסד ה' הגענו הלום. כל רווח, מעמד ורכוש שבידינו הינם מתנת שמים.
מכאן שהתעלמות מהעני ומהשפל אינה רק פגם במידות שבין אדם לחברו, זו פגיעה יסודית במידת האמונה. כפירת הטובה כלפי הדל והאביון הינה כפירת הטובה כלפי בורא עולם.
הרגישות לחלש והסיוע לנצרך אינם נמדדים רק בנימוס חברתי, אלא מהווים אבן בוחן נאמנה לעומק אמונתנו בה'. כשאנו זוכרים את עברנו כעבדים במצרים, אנו מבינים שהשפע שבידינו הוא פיקדון לעשיית חסד, ולא עילה להתנשאות. החסד והדאגה לגר, ליתום ולאלמנה הם המענה הערכי והראוי ביותר להכרת הטובה על חסדי ה' עמנו.
