בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא (כד, טו)
התורה מקפידה 'קלה כחמורה' במצוות הוגנות ממונית, ובראשה איסור הלנת שכר. מלשון הפסוק "ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא", דורשים חז"ל: "אפילו לא יקרא עליך אל ה' – מכל מקום 'והיה בך חטא'".
מדוע בחרה התורה להדגיש דווקא את האפשרות שהפועל לא יצעק אל ה'?
רבי שלמה קלוגר, בספרו 'אמרי שפר', מעמיק בביאור הדברים על פי מאמר חז"ל: "עניות מעבירה את האדם על דעתו ועל דעת קונו". השכיר, שעמל כל היום ונשא עיניו לקבל את שכר עמלו בתום מלאכתו, נותר בידים ריקות. טרדת הפרנסה והדאגה לקיום הבסיסי מבלבלות את דעתו, עד שאינו מסוגל אפילו להתפלל ולפנות לבוראו.
לפי זה מובן הפסוק: "כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ", השכר אינו מבטיח רק את קיום הגוף, אלא משפיע ישירות על יישוב הדעת הנדרש לעבודת ה'. אם מחמת הלנת השכר ניטלה מהפועל היכולת להתפלל, אזי "וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה'", הפסד רוחני זה נזקף ישירות לחובת המעסיק. כתוצאה מכך – "וְהָיָה בְךָ חֵטְא".
מצוות "ביומו תתן שכרו" מגלה לנו עומק חדש ב'בין אדם לחברו'. תשלום השכר אינו מסתכם בהעברת ממון בלבד, אלא בהענקת יישוב דעת ושקט נפשי לעובד. כשאנו מקפידים לפרוע את חובנו בזמן, אנו מאפשרים לזולת לעמוד לפני ה' מתוך הרחבת הדעת ולא מתוך מצוקה ודאגה.
