בפורום חינוך די מוכר התקבל המכתב הבא, חבר שלח לי אותו, ביקש שאני אקרא אותו בעיון ואענה על השאלה – האם יש סיכוי שאבא כזה מפסיק לשנוא אספת הורים…
לא הבנתי את השאלה. אני אמור לרצות הורים? לשעשע הורים? האם אני בתפקיד 'בדרן'? האם אספת הורים זה מקום של כיף?
בעוד מחשבותי מתרוצצות ישבתי לקרוא את מכתבו המושחז של האב המתוסכל, הנה הוא לפניכם, תגובתי לא תאחר לבא.
****
’שלום הרב —-, בהמשך למה שסיפרת לי שיש לכם פורום של מלמדים, אז אולי תרצה לשתף אותם, הנה התחושות שלי: אני שונא אסיפת הורים.
יש לי שישה חמודים. אנרגטיים ומעניינים. אני מכיר אותם היטב, את החסרונות שלהם, את המעלות שלהם, את הכתב היפה או לא שלהם, את הידע שלהם או לא בחשבון, את זה שהם, רחמנא ליצלן, שטפו כלים לאמא הצדיקה ושמרו על אחיהם ולא הספיקו שיעורי בית. את זה שהם עלולים לעשות בלגן לפעמים.
אני גם זוכר שאנחנו גם הורים לא משהו, שהילקוט לא מאורגן, שאנחנו שוכחים להביא פתק משבת, שחסרים כלי כתיבה, שהילד יותר מידי עייף, שאנחנו לא מספיק מתכוננים למבחנים עם הילדים.
החוויה הקשה של האסיפת הורים מתחילה עם הפסיעה הראשונה שלי במסדרון הארוך. מחפש מקום לשבת, הגעתי טרוף נשימה, מחשבות מבולגנות, עם הנשמה ביד מהבלאגן של הבית ומהעומס האישי. מצאתי כסא הנהנתי לשלום בחיוך מאולץ, סוקר את האנשים הכבודים סביבי.
נזכר כמה אני הורה נורא. הנה זה משמאל, בא מסודר, מתוקתק, עם פנקס, מוכן לשיחה, יש לו שאלות, הוא מסודר. ההוא ממול, יושב נינוח, הבן שלו החרוץ של הכיתה, מחזיק שוקולד לרב’ה. הוא כבר יודע: הוא הולך לצאת עם חיוך גדול, ובצדק, הוא כל כך משקיע האבא הזה. אני באתי בלי כלום, נראה עם מה אצא.
נזכר שוב בי ובילדיי. אני מרגיש שאני רוצה לבכות מרוב עייפות. אנחנו כל כך במירוץ החיים, טרדות מאפילות את הדעה, אנחנו רוצים להפוך עולמות בשביל הילדים, אבל ביד נשאר מצפון. אני לא מספיק עוקב, למה אני לא מסדר להם את הילקוט כל יום? למה זה מגיע להם? איזה הורה אני? למה אין להם כל יום בגדים מגוהצים על הכיסא? למה ב20.30 אין אצלי דממה בבית וכולם ישנים, למה?!
כל אחד והילדים שלו, במקרה שלי באמת הדשא של השכן, זה שיושב מימין, ירוק עז. שמה כולם כשתילי זיתים, מבחנים מאה, שקטים ומצייתים, רק אצלי זה נשמע כמו תחנת חשמל לא מאוזנת.
ועכשיו אני מול הדלת הסגורה, המורה המסודר המדבר דיבור על אופניו יושב בפנים, ותיכף אכנס למורה ואשמע את הכל, כל מה שכבר ידעתי: על הגמרא, והארמית, על הכתב, על הכתיב, על הבלאגן והחוסר שקט. עכשיו אני יודע בבירור, יש אישור: אני נורא בלגניסט והבן שלי ירש אותי. יהיה לי מצפון נורא למשך יומיים, ואחרי זה נחזור איש איש לעיסוקיו..’’
אז אני שונא אסיפת הורים’’.
עד כאן לשון קדשו.
***
מכיון שהסיפור אמיתי, אתייחס בכובד הראש המתבקש לסבלו של האבא.
***
האבא שכתב את המכתב הזה סובל בגלל דבר אחד, אחד!
והוא: שהוא לא יודע שאנו שותפים.
הוא רוטן ומרגיש מצוברח כי מבחינתו אנחנו 'שמרטפים' ואולי קצת מעבר, אז מה אנחנו מלחיצים? למה אנחנו דורשים? למה להציף בעיות? (הכול כנראה בתת מודע שלו כי אם כך הוא היה מרגיש במודע אז הוא לא היה בא לאספה, כמו הורים אחרים שלא טורחים להגיע…)
שימו לב למה שהוא אומר: 'אני נורא בלגניסט והבן שלי ירש את זה ממני', האמת היא, שלמלמד יש אחריות למזער או לפחות לצמצם עד כמה שניתן את ההרגל המגונה הזה (אתה פטור כי אתה בעצמך כזה…), אבל מבחינתך הוא שמרטף, אז זה לא עניינו.
הוא אומר: לפעמים רחמנא ליצלן, הם שטפו כלים לאמא הצדיקה ושמרו על אחיהם ולא הספיקו שיעורי בית' אם הוא היה מרגיש שותף הוא היה שולח פתק ומסביר אירוע ספציפי, הביטוי 'רחמנא ליצלן' שיצא מפיך בציניות מוכיח שמבחינתך אם הילד יעשה שיעורי בית כשהבית לא מסודר, אז 'השמרטף' פלש לך לתוך הבית ולא לשם כך שכרת אותו השמרטף צריך לקבוע ולתת הוראות בזמן עבודתו ולא מעבר…
אני יכול להמשיך לעוד ועוד דוגמאות מתוך המכתב, אם תקראו את המכתב שוב, אתם תגלו כמה שהוא עקבי במבט שלו. אך אי אפשר בלי עוד משפט אחד שהוא כתב (הפותח את הקטע האחד לפני האחרון במכתבו של האב המתוסכל):
'כל אחד והילדים שלו'.
הוא שקוע עמוק בלשייך את הילדים אליו. הוא לא מדמיין את האפשרות ש – הילד הזה הוא של שנינו!
***
זו בדיוק הבעיה. כשהאבא האכפתי ישנה מבט, הוא ילמד לאהוב אספת הורים גם כשהיא לא תמיד נעימה, כי אספת הורים היא בראש ובראשונה אכפתיות. אכפתיות מצד ההורים ואכפתיות מצדנו, המורים.
קרה גם קרה שישבתי מול הורים שהיו שקועים כל כולם בתפישה העקומה הזו. כל הדיון שלי באסיפה התנהל מולם ולא איתם, הם לא ראו בי שותף.
אני זוכר סיטואציה בה עצרתי את שטף השיחה ואמרתי בנעימות אך באופן הברור ביותר – 'הורים יקרים, אנחנו באותו צד, אנחנו שותפים בעיצוב הילד, אנחנו לא מתעמתים זה עם זה…'
***
אני רוצה לסיים ב – מה זה מבחינתי 'אספת הורים מוצלחת'?
מבחינתי, אסיפת הורים מוצלחת, זה כשנכנסים הורים לילדים 'מורכבים' וניגשים מיד למלאכה, הם באו לכאן להועיל לבן שלהם, הם מנתחים בזריזות יחד איתי את הנתונים של הבן (בפתיחות ובכנות) הם דנים איתי על מה נכון לעשות מתוך היכרותינו אותו ובסיומה של הפגישה הם יוצאים שמחים.
למה הם שמחים?
לא בגלל שהחמאתי לבן ולא כי 'דאגתי שתהיה להם הרגשה טובה', אלא כי עשינו את מה שצריך לעשות. הגענו יחד לתובנות חדשות או אפי' לתובנה אחת חדשה שתשמש כלי עזר מכאן ולהבא.
***
ציירתי את האבא הנ"ל כאבא שלא מרגיש שותף, אך ייתכן שאתם רואים כאן משהו אחר לגמרי.
אולי אתם רואים כאן אדם עייף ומבולבל שניגש לאספה מתוך תחושת מחויבות עמוקה אלא שהחיים כבדים עליו ופשוט קשה לו לשאת את העול, אז הוא אולי מתבדח מדי פעם, אבל בסוף בסוף הוא מתוסכל…
האם אתם רואים כאן תמונה שונה? האם הייתם מציעים דרך אחרת לגרום לו לא לשנוא אספת הורים?
מוזמנים לכתוב…
