בהקדמתו המפורסמת לחיבורו "בית הבחירה", מציב רבינו המאירי מראה נוקבת ומטלטלת. הוא מפרש את הפסוק "עת לעשות לה' הפרו תורתך" באופן מפתיע: לעיתים, דווקא בעת שאדם בא "לעשות לה'", הוא עלול להפר את התורה. הדבר קורה כאשר המעשה הופך להרגל יבש, לפעולה טכנית נטולת כוונה והרגש. המאירי משווה אדם כזה לחמור, הנושא משאות של חיטים בזמן הקציר וענבים בזמן הבציר "לא יגיענו משינוי העיתים שום התבוננות, רק שינוי מעשה".
***
במה דברים אמורים?
כולנו מקפידים לנהוג בימים אלו של ספירת העומר במנהגי אבלות. אנו נמנעים מתספורת, דוחים חתונות, והכי חשוב, מה שהפך אצל הדור הצעיר לסמל התקופה: נכנסים ל"דיאטה מוסיקלית" ושומעים רק מוסיקה ווקאלית.
אנו כל כך אוהבים לדקדק בהלכות אלו עד שהגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל התאונן פעם בכאב על כך שבכל שנה בימים אלו של ספירת העומר, הטלפון שלו אינו מפסיק לצלצל בשאלות יצירתיות במיוחד: מה עם מוסיקה קלאסית? והאם מותר לשמוע חזנות בליווי קל של פסנתר? מה קורה עם מוסיקה שקטה, מרגיעה? ומה לגבי קלטות של סיפורים לילידים, ועוד כהנה וכהנה. ממש: "אשריכם ישראל!" וראה זה פלא, בענינים כמו כיבוד אב ואם והלכות ריבית שהם גופי תורה (הדוגמאות שלו), הטלפון דומם כאילו פרצה שביתה ב"בזק". מוסיקה ווקאלית, אם כן, אנו מקפידים לשמוע, אך את המוסיקה של התורה, את המסר שהיא רוצה להעביר לנו, אנו עלולים חלילה לפספס.
מי מאיתנו אינו משתוקק לעלות אל ציונו של רבי שימען? מי אינו חש התעלות בקברו של רבי מאיר בעל הנס? אבי זצ"ל, טברייני שורשי, סיפר לי פעם על ביקורו של הצדיק רבי אהרן ראטה זצ"ל, מייסד חסידות "תולדות אהרן", בטבריה. הרבי השתוקק לעלות לקברו של רבי עקיבא, אך השביל היה אז צר, תלול ומלא אבנים. אבי, שהיה אז בחור צעיר, הוביל את החמור עליו רכב הרבי במעלה ההר. מדי פעם, כשהשביל הפך מסוכן, הרבי נאלץ להישען בכל כוחו על כתפו של אבי כדי לייצב את עצמו. עד ששבועיים לאחר מכן עדיין כאבו לו הכתפיים…
***
אך בל נפספס את המסר העיקרי של ימים אלו שביקשו חז"ל ללמדנו: י"ב אלף זוגים של תלמידים היו לו לרבי עקיבא, וכולם מתו בפרק אחד "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה"!
נתבונן: רבי עקיבא הוא הרב'ה הגדול של כל התורה שבעל פה שאנו לומדים יומם ולילה. רבם של רבי שמעון בר יוחאי, של רבי מאיר בעל הנס וגדולי התנאים.לא היה זה עונש פרטי, אלא אסון לאומי של כלל ישראל שהפסיד את תורתם של עשרות אלפי תלמידי חכמים. אחרי שאנו מכירים כיום את התורה שנשארה מחמש התלמידים של רבי עקיבא שהקימו את התורה מחדש לאחר המגפה (סנהדרין פו.). ניתן רק לשער איזה אוקיינוס של חוכמה הפסדנו בהיכחדם של עשרים וארבעה אלף שרפי מעלה אלו, עד שהיה "העולם שמם" כהגדרת חז"ל.
תלמידי רבי עקיבא לא חסרו דף גמרא אחד, והם לא ויתרו על שום הידור ב'קוצו של יו"ד'. ובכל זאת, הם נפטרו במיתה הקשה מכולן "משום שלא נהגו כבוד זה בזה". עבורנו, אנשי החינוך, מדובר בתמרור אזהרה בוער שמהבהב באור אדום: יראת שמיים, דקדוק במצוות ולימוד בעיון הם אמנם הקומות העליונות של הבניין, אך ללא היסוד של "נוהגים כבוד" – הבניין כולו הוא מגדל הפורח באוויר שעומד בסכנת קריסה.
***
בואו נהיה כנים: כשאנחנו מביטים על עולם התורה בדורנו, אנחנו רואים מחזה של "תחיית המתים" ממש. לאחר חורבן אירופה, קם עולם התורה מאפרו בתנופה שאין לה אח ורע בהיסטוריה, בשנות השמונים התרוממה תנועת התשובה אשר סחפה אחריה עשרות אלפים והדור החדש גודש את הישיבות והכוללים. כמות התורה שנלמדת כיום היא אדירה, היקף הידע הוא עצום, והדקדוק במצוות והחומרות מגיע לשיאים חדשים. אך הבה נהיה כנים עם עצמנו: בכל הנוגע ל"נוהגים כבוד זה בזה", קיים פער ענק וצורם שנגרר הרחק מאחורי ה"שטייגען" וה"פרומקייט".
הזלזול הזה מחלחל לכל פינה: הן ברמה הפרטית: אנחנו רואים בן תורה שמחמיר בכל שיטה אפשרית בהלכות סוכה, אך בבית המדרש הוא "תופס" לשני את המקום מבלי למצמץ, או מבטל בבוז סברה של חבר רק כדי להוכיח את עליונותו הלמדנית…
ובוודאי שהדבר נכון בין חוגים ועדות: הפכנו לאמנים בקטלוג ותיוג. אם השני לא חובש את הכובע הנכון, לא לומד בישיבה ה"נכונה" או משתייך לחוג האחר – פתאום ה"ואהבת לרעך כמוך" הופך למצוה ששייכת אולי למסורתיים או לבעלי תשובה.
***
הזלזול האידיאולוגי הופך להיתר גמור לפגוע בכבודו של יהודי אחר, כאילו ש"לשם שמיים" מותר לרמוס את מי שאינו בדיוק ב"שטאנץ" שלנו. אנחנו בונים כלים מפוארים של תורה, אבל שוכחים שמידות טובות הן ה"לעולם יהא אדם" שצריך להיות לפני ה"ירא שמים". הלוואי אמן שנזכה שנוהג הכבוד יהיה חלק בלתי נפרד מבית המדרש, לפחות כמו ה"קצות" וה"רעק"א".
ימי הספירה אמורים להוות תהליך של זיכוך הדרגתי, בו אנו סופרים לא רק ימים, אלא גם את המרחק שאנו עוברים: כמה התרחקנו ממנחת העומר של השעורים – מאכל בהמה, וכמה התקרבנו אל מנחת "שתי הלחם" העשויות חיטה (מאכל אדם). החיטה, שחז"ל אומרים עליה ש"אין התינוק יודע לקרוא אבא עד שיטעם טעם דגן", מסמלת את הבינה והדעת – את המעלה האנושית. בכל יום של ספירה, אנו אמורים לזכך רובד נוסף באישיותנו ולבנות בתוכנו קומה נוספת של אצילות, כבוד ואהבה. כך נכין "כלי" רוחני ראוי, כדי שביום מתן תורה יוכל השפע האלוקי למצוא בקרבנו משכן יציב ושלם – כלי שיוכל להכיל את התורה ואת האור לנצח נצחים.
***
עבורנו כאנשי חינוך ימים אלו הם ימים של התעוררות לעבודה כפולה המתחילה אצלינו בנבכי הלב ועוברת אל תלמידנו היקרים.
ימים אלו הידועים כימים של עבודה עצמית ותיקון המידות אינם כאלה רק במישור המעשי גרידא, אלא אלו ימים 'מסוגלים'!
נתפוס איפה את הימים הנפלאים האלו ונלמד ונלמד בהם את תלמידינו פרקי חינוך למידות טובות ואהבת אחים. נלמד בשביל עצמינו ונלמד הלאה את הדור הצעיר על חינוכו אנו אמונים, שיגדל אוהב ומכבד יותר, שיגדל שמח בחלקו ומפרגן יותר, במישור הזה אנו מחויבים לשינוי אמיתי מהותי, עמוק ויסודי, יחד בלב אחד יכול נוכל להביא את השינוי גם בזה כאשר כל רואנו יעידו בו כי אנשי מידות אנו!
