הרב'ה של יענקי
יענקי חזר יום אחד הביתה קורן מאושר. "אמא" הכריז, 'הרב'ה שלי הוא הרב'ה הכי שווה בעולם'!
מה קרה? שאלה אמא בסקרנות.
היום שאלתי שאלה בשיעור, סיפר יענקי, והרב'ה עצר הכל ואמר: יענקי, אתה פשוט גאון! והוסיף: תכננתי לומר לכם היום חידוש מיוחד שחידשתי אתמול בערב, אבל אחרי ששמענו כזו שאלה גאונית – אנחנו חייבים להקדיש שיעור שלם רק לזה, החידוש שלי יחכה לשיעור הבא…
* * *
הרב'ה של איציק
איציק חזר הביתה נבוך ומתוסכל. במקום שלום בקול הוא מלמל 'הרב'ה הזה סתם מעצבן'.
מה קרה? שאלה אמא בסקרנות.
'היום בשיעור האחרון שאלתי שאלה', נאנח איציק והמשיך, 'הרב'ה אמר לכולם: איציק שאל שאלה יפה, אבל קודם כל אני רוצה תשמעו עכשיו משהו חזק ביותר שאני חידשתי אתמול – והוא עבר לדבר על החידוש שלו, בסוף השיעור הוא ענה לשאלה שלי בכמה מילים שלא הצלחתי אפי' להבין…
'אמרתי לרב'ה שלא הבנתי, הוא אמר לי 'מחר אני יסביר לך שוב, התשובה פשוטה…'
* * *
בפרשת השבוע נאמר: "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹקֶיךָ הוּא מַקְרִיב".
השאלה מתבקשת: אם הכהן כבר מקריב את לחם האלוקים והוא קדוש מעצם תפקידו, מדוע התורה זקוקה ל"וקידשתו" שלנו? מה מוסיף הכבוד והקדושה שאנחנו ניתן לו?
אולי זהו עומק המצווה של "וקידשתו", ככל שנקדש את הכהן ונעמיד אותו במקום גבוה וקדוש יותר, כך המקום שלנו – שנמצא תמיד שלב אחד מתחתיו – יהיה גבוה יותר בקדושה.
* * *
כעת נחזור לשני הסיפורים בהם פתחנו:
מה קרה באמת בכל אחת מהסיטואציות?
כשהרב'ה של יענקי "קידש" את יענקי והפך אותו לגאון, הוא לא רק הרים את יענקי – הוא הרים קודם כל את עצמו. שהרי אם יענקי הוא כזה גאון, הרב'ה שלו בוודאי במדרגה גבוהה הרבה יותר.
כשהרב'ה רומם את יענקי לרמה של "שאלה גאונית", הוא הציב את עצמו בקומה אחת מעל הגאונות הזו.
ליענקי ברור שיש לו את הרב'ה הכי מושלם בעולם!
* * *
לעומת זאת, כשהרב'ה של איציק השאיר את השאלה של איציק כ"שאלה יפה" ותו לא ועבר לרומם את החידוש של עצמו, הוא אולי דאג למקם את עצמו יותר גבוה מאיציק, אבל התקרה שלו נשארה נמוכה. כי אם התלמיד הוא רק "בסדר", גם הרב'ה נמדד ביחס אליו.
וכשהוא נמדד ביחס אליו והוא לא גבוה ומרומם אז כשאיציק יפגע הוא יפלוט שיש לו רב'ה 'מעצבן'…
