מר סמית עמד מול תלמידיו, בידו הוא החזיק כוס זכוכית סטנדרטית למדי מלאה מים עד גדותיה. "תלמידים, האם הכוס שבידי כבדה או קלה"? שאל בחיוך טומן סוד.
התלמידים ניסו לנחש את משקל הכוס, 'קלה או כבדה ביחס למה'? הם שאלו… מר סמית לא מיהר לענות. הוא ידע כי התשובה שהם יקבלו ממנו עוד כמה רגעים, עתידה ללוות אותם לאורך מסע חייהם כולו.
* * *
כששלוימי חזר הביתה כשעננה של עצבות על פניו, אמא התחילה לדאוג. זה לא היה חדש לה, היא נזכרה כעת שגם ביום רביעי שעבר שלוימי חזר הביתה עם מראה עצוב ומרוב עומס וטרדה היא לא טפלה בזה.
אמא של שלוימי שוחחה על העניין עם בעלה, אבא של שלומי, והוא באדישות האופיינית לו, ניסה להרגיע: "אין מקום לדאגה, זה יעבור לו, מה? אנחנו לא עצובים מדי פעם? אני אפי' לא הייתי פותח את זה איתו, לפעמים ההתעסקות שלנו עם עננה חולפת יכולה להוריד גשם מיותר".
בתוך שגרת החיים האינטנסיבית, כולנו נוטים לקוות שקשיים הם רק עניין של מצב רוח חולף, כך גם הוריו של שלוימי
אבל הימים חלפו, והעצבות לא עברה – היא פשוט התנחלה.
שלוימי המשיך לחזור מהחיידר עם פנים של "תשעה באב" בלב חודש שבט. נראה היה כי משא כבד, סמוי מן העין, רובץ על כתפיו הקטנות.
* * *
לבסוף אבא החליט לצאת עם שלוימי לסיבוב קצר. מה שלומך, שלוימי? שאל. התשובה לא איחרה לבוא, ואיתה גם הדמעות המלוחות: 'הרב'ה שלי לא אוהב אותי בכלל'!
וכמה זמן אתה מרגיש ככה? שאל אבא. "אבא, אני לא מרגיש, אני יודע! זה כבר לפחות חודש, וגם החברים שלי אומרים לי את זה", ייבב שלוימי.
באותו רגע, אבא נעצר. הוא הבין שחודש ימים של תחושת דחייה הצטברו בלב הקטן הזה. הוא הבין שעכשיו, כשהמועקה כבר שקעה כל כך עמוק, המשימה להחזיר לשלוימי את האמון ברב'ה ואת השמחה ללכת לחיידר מדי יום תהיה מורכבת יותר.
* * *
על הפסוק 'וכי ימוך אחיך ומטה ידו' כ' רש"י: 'אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה, למשאוי שעל החמור. עודהו על החמור, אחד תופס בו ומעמידו. נפל לארץ, חמשה אין מעמידין אותו'
מלמד אותנו רש"י יסוד לחיים: אל תמתין עד שיגיע למצב של "מטה ידו", אלא כבר בשלב ה"ימוך" – כשהוא רק מתחיל ליפול – גש לעזור לו.
רש"י מדמה זאת לחמור שמתקשה עם המשא שעל גבו, אילו היה עוצר מישהו באותו רגע ומושיט יד, החמור היה ממשיך בדרכו בקלות. אך ברגע שהחמור כבר קרס תחת המשא – גם חמישה אנשים יתקשו להרימו.
* * *
"התשובה המדויקת", אמר מר סמית לתלמידיו שעדיין בהו בכוס המים, "היא שהכוס עצמה לא שוקלת הרבה. אבל ככל שאמשיך להחזיק בה מבלי להניח אותה, היד שלי תתחיל לכאוב, ואם אתעקש להמשיך להחזיק את הכוס, בשלב כל שהוא ידי תקרוס. לא בגלל משקל המים, אלא בגלל משך הזמן שהחזקתי אותם".
* * *
במרוץ החיים, ה"כוסות" שהילדים שלנו נושאים על ידם, הרגשות השליליות שעל ליבם, נראות לנו לפעמים קלות משקל, כמעט לא מורגשות.
התורה מלמדת אותנו שכשאנו מזהים מצב בו ילדנו חווים רגשות שליליות חוזרות, עלינו לעצור את האירוע בתחילתו ולא להמתין ולצפות להיעלמותם של הרגשות מאיליהם!
***
