אחד המצרכים החשובים למורה מצליח הוא – בטחון עצמי.
לא צריך ללמד את זה. זה פשוט.
יש לך בטחון עצמי, אתה לא נלחץ בקלות, מוצא פתרון לבעיה מבלי לאבד עשתונות, יודע לטפל באירוע נקודתי מבלי שיהפוך ל'אוירה כיתתית וכן הלאה.
לפעמים, הצורך בשמירת הבטחון העצמי גורם למורה להסתגל ל'עגל פינות' לטובתו, הוא מתקשה להודות בטעות כשהוא לא מסביר נכון את החומר הלימודי, ועל אחת כמה וכמה שאינו מסוגל לבקש סליחה מתלמיד כשמתברר שחשדו היה חשד שוא.
***
האמת היא בדיוק הפוכה!
אחת מאבני היסוד של החינוך אינה טמונה בהפגנת שלמות חסרת פגמים, אלא דווקא ביכולת להפגין יושרה ואמת ברגעים של חוסר שלמות. בכיתה ובין כותלי מוסד הלימודים, מלמד המוכרח לעמוד על שלו גם כשטעה, מתוך חשש למעמדו, מחמיץ את אחת ההזדמנויות החינוכיות העמוקות ביותר: עיצוב אישיותם של תלמידיו דרך דוגמה אישית חיה.
ילדים 'קולטים' די מהר 'שעובדים' עליהם…
מבוגרים נוטים לעיתים לחשוב כי שמירה על סמכות דורשת הפגנת חסינות מוחלטת מפני שגיאות. אולם, המציאות בשטח מוכיחה אחרת. לילדים ולנערים ישנו "חיישן" חד ורגיש במיוחד לזיהוי זיופים וחוסר אותנטיות.
כשמלמד מנסה "לטייח" טעות – בין אם מדובר במידע לימודי שגוי שנאמר בכיתה, ובין אם מדובר בהחלטה משמעתית שגויה – התלמידים מבחינים בכך כמעט מיד. הניסיון לכסות על האמת או להתפתל כדי להצדיק שגיאה ברורה אינו שומר על כבודו של המלמד, אלא להפך! הוא מייצר אצל התלמיד תחושת זלזול, שובר את האמון ומציג את המחנך כאדם המעמיד את ה'אגו' שלו לפני האמת.
הערך הלימודי של הודאה בטעות
כאשר מורה אומר בפשטות: "טעיתי, תודה שתיקנתם אותי, אבדוק זאת שוב", הוא מחולל מספר תהליכים חינוכיים קריטיים:
- נרמול הלמידה וההתפתחות: התלמידים מבינים שטעויות הן חלק בלתי נפרד מתהליך הצמיחה, ולא אסון שיש להתבייש בו. הוראת חז"ל – 'אין הביישן למד' הופכת להיות מעשית ומתווה דרך, כעת גם תלמידים ינסו להשתתף ולשאול בשיעורים
- בניית סמכות מבוססת אמון: סמכות אמיתית אינה נובעת מפחד או מהצגת מצג שווא של שלמות, אלא מהערכה אנושית. מלמד שיודע להודות בטעות נתפס כאדם חזק, בטוח בעצמו וישר, אך בעיקר – אדם! מה שמגביר את המוטיבציה של התלמידים להקשיב לו ולהיות מחוברים אליו.
- חינוך לישרות: חינוך לישרות, זה תמצית החינוך לערכים. המלמד מדגים הלכה למעשה כיצד האמת והיושרה עומדות מעל לנוחות האישית או לחשש ממבוכה רגעית.
התיקון שבלב: בקשת סליחה מתלמיד
החלק המורכב והרגיש ביותר באינטראקציה החינוכית מתרחש כאשר הטעות אינה רק אי-הבנה לימודית, אלא פגיעה אישית – כגון האשמת שווא של תלמיד, נזיפה פומבית לא מוצדקת או תגובה חריפה שנבעה מכעס ומרגע של עייפות.
"מעשה החינוך הגדול ביותר ברגע כזה הוא היכולת לגשת לתלמיד, להביט בעיניו ולבקש סליחה כנה".
לבקשת סליחה ממורה לתלמיד יש אפקט כביר:
- ריפוי הפגיעה ושיקום הקשר: תלמיד שנפגע ממלמד נושא עימו תחושת עלבון וחוסר אונים מול יחסי הכוחות. בקשת הסליחה מחזירה לו את כבודו העצמי ומבהירה לו שהוא מוערך וחשוב.
- מודל ללקיחת אחריות: ילדים לומדים כיצד להתנהג בחברה לא מתוך נאומים, אלא מתוך צפייה במבוגרים. מלמד שמבקש סליחה מלמד את התלמיד כיצד אדם מבוגר לוקח אחריות על מעשיו ומתקן את המעוות, ללא תירוצים.
- שבירת חומת הניכור: רגע המפגש האנושי הזה הופך את המלמד מדמות מרוחקת ומאיימת למחנך קרוב, קשוב ואכפתי, שניתן ללמוד ממנו ולקבל ממנו הכוונה.
***
מבט שני על הדרך ליצירת 'בטחון העצמי'
למדנו, כי כוחו של מחנך אינו נמדד בכך שלעולם אינו כושל, אלא בדרך שבה הוא בוחר להתרומם ולהגיב לאחר שטעה. מורה הניחן באומץ לב להודות בטעות ולבקש סליחה כשצריך, מעניק לתלמידיו שיעור לחיים ששום ספר לימוד אינו יכול להחליף – שיעור ביושרה, בענווה ובאנושיות אמיתית.
בסופו של דבר! אם תבחר בדרך הזו (לא שיש ברירה אחרת…) אתה תגלה שהביטחון העצמי האמיתי שלך קיים דווקא בגלל המסוגלות שלך לטעות ולהשלים עם טעויות, כי כעת אתה מוגן ולא חושש מטעות שתאלץ אותך להתפתל…
נמצא, שהדרך הזו, שהיא בוודאי הכי נכונה עבור התלמידים שלך, היא גם הכי נכונה עבורך!
