סוף שנה היא גם התחלה.
בשבוע שעבר כתבתי כי הַנְּחִיתָה מכשירה את ההמראה שלאחריה. חז"ל לומדים ממה שנאמ' וידבר ה' אל משה בכל פרשה ופרשה שהקב"ה לא לימד את משה רבינו ברצף, "ולמה היו הפסקות משמשות? ליתן רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין". מסכמים את הפרשה הקודמת, ונערכים לפרשה הבאה. וכמשה, גם אנו. מחנכים ראויים עורכים ב'רווח להתבונן' חשבון נפש אישי ומערכתי, על העבר ועל העתיד.
בפרשת השבוע יש 'ווארט' חינוכי עמוק, שרגילים להשמיע בפני תלמידים בסוף שנה, ובפרט במסיבות סיום כתה ח', העוברים מת"ת לישיבת המשך. ווארט טוב – שפותח בקושיא טובה ותירוץ חזק ומעשי: אלפי אנשי צבא חוזרים מניצחון מלחמת מדין. וַיֵּצְאוּ מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְכָל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לִקְרָאתָם… וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה… אינם בָּאִים אלא שָׁבִים מִמִּלְחָמָה? מובא ב'מעיינה של תורה' לתרץ עפ"י המסופר ב'חובת הלבבות': מעשה וחסיד פגש חבורת חיילים עליזים והוללים. שאל החסיד 'לשמחה מה זו עושה'? הסבירו כי זה עתה חוזרים מניצחון במלחמה. הגיב החסיד "אמנם ניצחתם במלחמה הקטנה, אך לפניהם עדיין לנצח במלחמה הגדולה, מלחמת היצר…". נערכים להמשיך!
כל מחנך הריהו חוליה אחת מני רבות בהעמדת תלמידיו ועיצוב נפשותיהם. בכדי להצליח בשליחות זו עליו לראות בראייה רחבה ולעשות חיבורים מערכתיים – מה היה עם התלמיד עד היום, לאן ממשיך, במה הצליח עד הנה, מהם חולשותיו… ובעיקר על המחנך לראות עצמו: במה אני אזכה לתרום לו, איך אמלא מְחֻיָּבוּתִי הקדושה כלפיו, איך נראים התלמידים המסיימים אצלי וממשיכים להמשך התפתחותם.
***
שמעתי בימים אלה סיפור מאדם יקר, סיפור שמהווה משל לחתומי חיים רבים, ובעיקר בשדה החינוך:
בימי מלחמת העולם יצאו מטוסים אמריקאים רבים מאיי בריטניה להפציץ בגרמניה. והנה הבחינו הטייסים עם שובם משדה הקרב, כי מרבית כנפי המטוסים מחוררים היו מקליעי אויב. התכנסו איפה ראשי הטייסות לדון בדרכי הפעולה הנדרשים – באיזה אופן נכון יהיה לאטום את החורים, ואיך ליצור שכבת הגנה על כנפי המטוסים שלא ייפגעו ויתמלאו חורים בעתיד.
אחר דין ודברים בו כולם נטלו חלק, היסה מפקד הטייסת את כולם ואמר "חורים אלה – אינם עיקר דאגתי, עובדה היא שהמטוסים שבו בשלום לבסיסם. אני מודאג יותר – לא מהמטוסים בעלי הכנפיים המחוררים – אלא מהמטוסים שכלל לא זכו לשוב, אלה שֶׁהֻפְּלוּ…
אותם מטוסים שלא שבו, כנראה לא חטפו קליעים בכנפיהם, אלא במנוע, בתא הטייס, במכלי הדלק, עליהם אנו צריכים לחשוב – איך להוסיף שם חלקי הגנה נוספים כדי להציל ממוות את הטייסים שיצאו בסבב הבא!
***
ב"ה מרבית התלמידים זוכים להמשיך לישיבות מצוינות, מרבית התלמידים מאושרים וגאים ב'תעודה' יפה אותה קיבלו אחר יגיעה ושקידה. אך הבה נמקד את המחשבה על אלה שלא זכו, אלה שנפלו בדרך, הנושרים והנפלטים. האם עשינו מספיק – ברמה האישית של מחנך כיתה, וברמה מערכתית מוסדית, למען המוחלשים, למנוע בהם נפילות, בכייה לדורות?
השבוע דנתי עם מנהל חשוב שהודיע למספר הורים שבניהם לא רשאים לשוב בשנה"ל הבאה. הלב נקרע. אני שומע ממנהלים "זה ממש לא שייך שאותו תלמיד יישאר בחיידר". עלי להסכים עמם אך גם לשאול "כאשר נישאל בבית דין של מעלה "האם עשיתם מספיק?" מה נענה?". ומי אמר שהדרך להצטיינותנו נסללת על גבי סילוק החלשים?
דנים עם מלמד על 'תעודה' חלשה של תלמיד, והוא מצטדק "זה הציון שלו!". התעודה מופנית גם למורה: למה הגיע לציון זה? אמת שבבית חולים יש נפטרים, אך השאיפה להבריא ולהחיות! להציל ולהצליח! תלמיד קיבל "טעון שיפור", על המורה להרהר "מה עשיתי אני כדי לְקַדְּמוֹ? האם יכולתי לעשות אחרת כדי שיקבל ציון גבוה יותר?". הוא תלמיד שלך!
מלמד פנה אלי והעיר "במאמריך אתה עושה 'לא טוב' למלמדים. תן לחיות!". מלמד טוב רוצה שיעוררו אותו וכך ייעשה הוא למלמד מצוין בהמשך. מי שרק רוצה "לחיות" יתבונן "מאי חזית דדמא דידך סמוק טפי"… אתה רוצה לחיות, ותלמידך לא? כותל המזרח של מחנכי הדורות לא ביקשו 'לחיות', אלא 'להחיות'.
ערבות הדדית לסייע ולקדם
חיידר טוב קולט גם כמה מוחלשים כי מאמין ביכולת ואיכות המוסד. בימים אלה אני זוכה לתמוך במנהל חשוב שי' שקיבל החלטה אמיצה לפתוח כיתה 'מיוחדת'. הוא אינו חושב 'מה יאמרו הבריות' כי הוא ממוקד במילוי רצון ה'.
הגע בעצמך! אילו החפץ חיים היה מבקש ממך לקלוט את בנו – היית מסכים? והנה הקב"ה מבקש ממך לקלוט את בנו!… לקלוט ולהטיב, להכיל ולקדם, אתה מסוגל לסרב?
