ליל רביעי לפני כמעט שבועיים, חצות לילה.
אני נמצא על כביש מס' 1 לכיוון ירושלים, תקוע בפקק בשל עבודות בכביש, וטרוד במחשבה מעיקה ומעציבה שאני לא מצליח להשתחרר ממנה.
פעמיים בשבוע אני עושה את הנסיעה הזאת ממושב בן זכאי לביתי בעיר הקודש. במושב הסמוך ליבנה – זיכני ה' למסור שיעור תורה לצעירים בתהליכי התחזקות. בדרך כלל, כשאני חוזר מהשיעור, מלווה אותי תחושת סיפוק עילאית. זהו תענוג שאין שני לו לראות את הבנים היקרים מרווים את צמאונם האדיר לדבר ה', מתקרבים אט-אט אל אביהם שבשמים.
הלילה הייתי אמור לשמוח יותר מתמיד, שכן נכחה בשיעור קבוצת התלמידים המובחרת שלי – אלו שמלווים אותי מתחילת הדרך וזכו לעשות את ההתקדמות הגדולה ביותר. ראיתי בעיניי את התהליך העצום שהחבר'ה המתוקים הללו עברו בדרכם לשמירת התורה והמצוות, ולבי התמלא נחת ושמחה.
אולם, כנראה שהיצר הרע אינו ממהר להניח לי לשמוח בשלימות, ועוד בטרם סיימתי להתענג על הסיפוק, הגיעה לפתע תחושת עצב ומילאה את מקומו. בעודי מהרהר בהתקדמות המופלאה של אותם נערים, עלתה בי המחשבה: רגע, כמה זמן אני מקדיש להם ביום? עשרה אחוזים בלבד מהזמן שלי. לא יותר. עשרה אחוזים – ואלו התוצאות!
ואיפה הולכים תשעים האחוזים הנותרים? המשכתי לשאול את עצמי, התשובה הגיעה מיד: לתלמידיי שבתלמוד תורה. עצבות החלה להשתלט עלי…
מה רמת ההצלחה שלי בת"ת לעומת הצלחתי עם הנערים? בוא נאמר את האמת: ההשוואה אינה מתחילה. אין לי בכיתה תלמיד שהחל בזכותי לשמור שבת, להניח תפילין, להתפלל, לזרוק את המכשיר או לקבל עליו קביעות עתים לתורה. התלמידים אמנם התקדמו בלימוד, במשמעת ובדרך ארץ, אבל אל מול המהפכה האדירה אותה אני מצליח לחולל בקרב החבר'ה המתחזקים, זה נראה כהתקדמות מועטה מאוד.
רבונו של עולם! תשעים אחוז מהזמן שלי מושקעים במסירות נפש שרק מי שעוסק בהוראה מכיר, יום-יום, שעה-שעה: תלמידים, הורים, מבחנים, הכנת שיעורים, התמודדות עם משמעת, הקניית ערכים. בלי סוף עבודה – ומה הם התוצאות?! האם אני מבזבז את כוחותיי? אני לא רוצה לבזבז את חיי על דבר שאיני בטוח בתרומתו המשמעותית, אם אני רואה הצלחה כבירה בעבודת הקירוב אולי שליחותי בעולם הם אותם נערים ובהם אני צריך להשקיע את כל כולי?
התחלתי להתפלל שם בפקק: "רבונו של עולם, תרחם עליי, תאיר את עיניי. האם אני משפיע באמת גם על התלמידים בכיתה, בדומה להשפעה על הבחורים המתחזקים?"
ואז זה קרה.
באותם רגעים ממש ומתוך היסח הדעת לחצתי על מכשיר הרדיו המכוון דרך קבע לתחנה חרדית ידועה המשמיע רק מוזיקה. בתחילה שמעתי מוזיקה בלבד, הגברתי מעט את הווליום, ופתאום שמעתי את המילים: …"הלואי ויכולתי לך להראות, איך בי השארת חותם… תדע שאתה מקיים עולמות, כי כל ילד הוא בעצם עולם… אין ספור תלמידים שקמים להודות… תודה לך רב'ה…. על הכל!"
זה הוא שירו של בני פרידמן, שיר שכולו הבעת תודה מתלמיד אל רבו, השיר נגע בדיוק בנקודה – הוא דיבר ישירות אלי במילים שהייתי צמא לשמוע – 'אתה שומע? אתה עושה הרבה הרבה יותר ממה שאתה חושב! הלואי ויכולתי לך להראות איך בי בהשארת חותם… התחלתי לבכות כמו ילד קטן, חושב שוב ושוב על המילים, על התזמון מופלא.
[הערת המערכת: השיר המצורף אינו ווקאלי]
***
תודה, רבונו של עולם. קיבלתי את המסר. השינוי שאני משפיע על הטהורים הללו הוא עצום – אני חורט חותם בנשמתם ומעצב את אישיותם. זו ההשפעה הגדולה ביותר שיש עלי אדמות. נכון, לא תמיד רואים את זה בעיניים, אי אפשר להצביע על זה במספרים, אך צריך להאמין בידיעה ברורה שזה אכן קורה.
לפעמים, כשמתעורר ספק, צריך לשמוע את המילים החמות הללו בשיר הנפלא הזה, ולהבין. תודה לך, רב'ה. ותודה לך, רבונו של עולם, על הזכות להיות מלמד תינוקות של בית רבן, ועל הזכות להכיר בערכה של השליחות הזו.
תודה לזמר בני פרידמן על הביצוע המרגש כל כך, למ. ישראלי על הכתיבה ולארגון 'חסדי לב' על היוזמה המדהימה להפקת השיר בעברית.
לטובת מי שמעוניין, צירפתי את מילות השיר המלא:
א.
הָיָה לִי פַּעַם רֶבֶֶֶֶֶֶֶּ'ה, שִׁנָּה לִי אֶת הַחַיִּים,
הָיִיתִי רַק יֶלֶד צָעִיר.
לֹא יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת שֶׁעַל כָּל שֶׁנָּתַן,
לֹא אוּכַל לְעוֹלָם לְהַחֲזִיר.
הָיָה לִי פַּעַם רֶבֶֶֶֶֶֶֶּ'ה, חָכָם וּמָסוּר,
מֵבִין לְלִבּוֹ שֶׁל תַּלְמִיד.
יוֹם אַחַר יוֹם הוּא עָמַד בְּכִתָּה,
בּוֹנֶה אֶת דּוֹרוֹת הֶעָתִיד.
לֹא כָּבוֹד וְלֹא כֶּסֶף,
לֹא בִּיזְנֶס לֹא עֵסֶק,
לֹא תֹּאַר רִאשׁוֹן אוֹ שֵׁנִי.
בִּמְקוֹם כָּל מִקְצוֹעַ, כָּל תְּחוּם אוֹ קִדּוּם,
רֶבֶֶֶֶֶֶֶּ'ה, בָּחַרְתָּ רַק בִּי.
פזמון
הַלְוַאי וְיָכֹלְתִּי לְךָ לְהַרְאוֹת,
אֵיךְ בִּי הִשְׁאַרְתָּ חוֹתָם.
תֵּדַע שֶׁאַתָּה מְקַיֵּם עוֹלָמוֹת,
כִּי כָּל יֶלֶד בְּעֶצֶם עוֹלָם.
אֵין סְפֹר תַּלְמִידִים שֶׁקָּמִים לְהוֹדוֹת,
תּוֹדָה לְךָ רֶבֶֶֶֶֶֶֶּ'ה,
עַל הַכֹּל!
ב.
הָיָה לִי פַּעַם רֶבֶֶֶֶֶֶֶּ'ה וּמִי אָז חָשַׁב,
מָה עוֹשֶׂה מִחוּץ לְכִתָּה.
לֹא הֵבַנְתִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חַיִּים מִשֶּׁלּוֹ,
בַּיִת וְגַם מִשְׁפָּחָה.
הַיּוֹם אֲנִי בָּא לְהַבִּיעַ תּוֹדָה,
מֵעֹמֶק הַלֵּב לְדַקְלֵם.
כְּמוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אוֹמֵר גַּם אֲנִי,
שֶׁלָּנוּ הוּא גַּם שֶׁלָּכֶם.
שֶׁיִּהְיֶה לָכֶם נַחַת,
וְשֶׁפַע בְּיַחַד,
תִּזְכּוּ לַשָּׂכָר הַנִּצְחִי.
כִּי בִּזְכוּת מִשְׁפָּחָה שֶׁעָמְדָה לְצִדְּךָ,
רֶבֶֶֶֶֶֶֶּ'ה בָּחַרְתָּ רַק בִּי.
פזמון
הַלְוַאי וְיָכֹלְתִּי לְךָ לְהַרְאוֹת,
אֵיךְ בִּי הִשְׁאַרְתָּ חוֹתָם.
תֵּדַע שֶׁאַתָּה מְקַיֵּם עוֹלָמוֹת,
כִּי כָּל יֶלֶד בְּעֶצֶם עוֹלָם.
אֵין סְפֹר תַּלְמִידִים שֶׁקָּמִים לְהוֹדוֹת,
תּוֹדָה לְךָ רֶבֶֶֶֶֶֶֶּ'ה,
עַל הַכֹּל!
