ההמולה בקו 185 הייתה בשיאה. היה זה יום שישי חם, והאוטובוס היה עמוס לעייפה בנוסעים שביקשו להגיע למחוז חפצם לפני שבת. והנה, ביציאה מירושלים, הופיע ר' יוסף בדלת הקדמית, מאחוריו, בטור עורפי, עלו עשרה ילדים. אחד, ועוד אחד, ועוד אחד.
הנהג, שכבר חשב שראה הכל בחייו, הניח את ידו על ההגה ופער את פיו בתדהמה. הוא הביט בחבורה העליזה, בסדר המופתי, ובעיניו של ר' יוסף הקורנות מנחת. "תגיד לי," פנה הנהג לר' יוסף בנימה של פליאה מעורבת בבלבול, 'כל אלו… כל אלו הם הילדים שלך'?
ר' יוסף עצר לרגע, חיוך רחב ומאיר נסך על פניו, והשיב בנעימות שכבשה את יושבי האוטובוס: 'לא, נהג יקר. כל אלו הם לא 'הילדים שלי' כגוף אחד. כל אחד ואחד מהם – הוא הילד שלי'!
הנהג הנהן בראשו, הוא קיבל הרגע שיעור קצר ומזוקק על איך הורה צריך לראות את ילדיו, סגר את הדלתות והשתלב בתנועה היוצאת מירושלים.
ר' יוסף, מצדו, לא נח. הוא וידא שכל אחד יושב במקומו בבטחה, עבר ביניהם בנחת, וכבר פתח בשיחה נעימה עם אחד הבנים על פרשת השבוע.
* * *
תשובתו של ר' יוסף היא המפתח להבנת פרשת 'במדבר'. בפתח הפרשה, הקב"ה מצווה את משה: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל". במילים פשוטות: 'תספור את הילדים שלי', מבקש הקדוש ברוך הוא ממנהיג הדור.
כאן עולה השאלה המתבקשת: וכי חסר לקדוש ברוך הוא מידע? האם אינו יודע כמה בני ישראל ישנם?
רש"י, במתיקותו, מעניק לנו את התשובה: "מתוך חיבתן לפניו, מונה אותם כל שעה". הספירה היא לא לצורך סטטיסטי. היא לא נועדה למלא טבלאות אקסל או נתונים דמוגרפיים. הספירה היא ביטוי של אהבה. כשאתה סופר משהו, אתה מעניק לו חשיבות. כשאתה סופר 'אחד ועוד אחד', אתה אומר לכל אחד: 'אתה עולם ומלואו עבורי'.
* * *
כשהאוטובוס הגיע לתחנה המבוקשת, ר' יוסף נעמד בפתח. הוא לא קרא 'כולם לרדת', אלא ספר אותם שוב בנחת – אחד ועוד אחד – מוודא שכל נפש יורדת בבטחה אל המדרכה. הוא עשה זאת כדי שאף ילד לא יישכח מאחור, שלא ימשיך עוד תחנה אחת לבדו חלילה, אך הוא בעיקר עשה זאת כי זה המבט שלו – ילד ועוד ילד זה לא שני ילדים, ילד ועוד ילד זה ילד ועוד ילד, יהלום ועוד יהלום!
* * *
רש"י ממשיך ומלמד אותנו את עומק הקשר: "כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן, וכשבא להשרות שכינתו עליהם מנאן". בכל צומת דרכים, ברגעי משבר וברגעי התעלות, האב סופר את בניו. הוא לא אבא ל"קבוצה", הוא אבא לפרטים המרכיבים אותה.
* * *
מכאן, התורה לוקחת אותנו צעד נוסף. האהבה הזו, השמורה בדרך כלל לאב ביולוגי, מוענקת בפרשה גם למחנך, לרב. "ואלה תולדות אהרן ומשה… ואלה שמות בני אהרן". התורה מונה את בני אהרן, אך מכנה אותם "תולדות משה". כיצד הפך משה לאביהם של בני אחיו?
מסביר רש"י: "לפי שלימדן תורה… מלמד שכל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו".
* * *
כאן טמון יסוד חינוכי כביר עבורנו: מחנך אמיתי אינו רק "מעביר חומר" או טכנאי של נתונים. הוא אינו עומד מול כיתה כגוש אחד, אלא מול עשרות עולמות נפרדים. כשמלמד יושב עם תלמיד ושונה עמו פרק משניות, הוא לא רק מזין את שכלו – הוא שותף להולדת נשמתו מחדש.
משה רבנו לא היה "מרצה", הוא היה אבא. הוא השקה אותם בצמא, והם שתו את דבריו כמים חיים. הקשר הזה, שבין הרב לתלמיד, הוא קשר של יצירה והמשכיות רוחנית, אחד ועוד אחד – כל אחד עולם ומלואו.
