לפני מספר ימים, הייתה לנו תזכורת נוספת מעוררת השראה מיהודי יקר ומרומם אשר כבר לימד את כולנו פרק ושניים בהשקפה טהורה ובאצילות המידות…
כוונתי לגאון ר' שלמה שפיגל שליטא ראש חבורה בישיבת מיר ששיכל את שני בניו הבחורים יששכר דב ואברהם ישעיהו ז"ל בטביעה בים בשלהי חודש ניסן.
הפעם הראשונה שהיהודי היקר הזה ריגש אותי הייתה לפני קצת יותר מחודשיים:
***
ביום ראשון כ"ה ניסן כאשר מצבם של שני האחים, בניו של ר' שלמה לא היה ברור, כתב הגאון ר' שלמה מייל למאות תלמידיו (אני מביא את המכתב במלואו לטובת מי שלא ראה אותו עד כה) מכתב מיוחד מאין כמותו וזה לשונו:
"ביום שישי האחרון בשעות הבוקר, בשעות שלפני המבול שנחת עליי, ישבתי ושיננתי את פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום. כשעברתי על הפסוק 'וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה", נזכרתי שהעולם אומר ששבוע זה מסוגל לאסונות, וברוך השם שהשבוע עבר בלי כלום. כך חלף בראשי, אבל שכחתי שהשבוע עוד לא נגמר… וזה קרה דווקא אצלי!
"סומנתי בהשגחה פרטית על ידי הבורא! האמת היא שאנחנו תמיד מסומנים בהשגחה פרטית, אבל תמיד אנחנו מרגישים את הסימון בצבע חלש, והפעם הסימון היה אדום חזק. היינו באופוריה של 'הפסקת אש עם איראן', אבל האש האוכלת את נדב ואביהוא לא פסקה, היא עשתה שלום עם מי הים ויחדיו הטביעו את בני התורה.
"האש שהכי אוכלת בימי ספירת העומר היא אש ה'בין אדם לחברו', אנחנו מתאבלים בימים אלו על תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה, וכנראה העונשים הכבדים בימים אלו מקורם בחטאי ה'בין אדם לחברו'".
"האסון הוא של כלל ישראל, של כלל ציבור בני התורה, אבל ודאי שהקרובים אל האש צריכים להרהר במעשיהם יותר מכולם.
"לכן, אני מבקש מחילה גמורה מכל אחד מבני החבורה, בעבר ובהווה, אברכים ובחורים כאחד, כל מי שהייתי איתו בשייכות בעניין החבורה הקדושה. בין אם פגעתי במישרין או בעקיפין, אני או אחד מבני משפחתי.
"אנא! בעיניים נפוחות מדמעות אני מבקש מכל אחד להגיד בפה מלא [ממש בפה, לא בלב!]: 'אני מוחל לשלמה בן חיה טובה ושושנה בת מאטיל ובני משפחתם'. כמו כן אם מישהו נפגע ממני בענייני ממון שיעדכן ונשלם לו.
"ולמעוניינים לעזור, אנא! קבלו על עצמכם בימים אלו לשים לב במשנה זהירות לא לפגוע אחד בחברו, לעצור דקה לפני ה'עקיצה' ולנצור את הלשון. בהרבה מפגשים מחפשים נושא לשיחה, והנושא הזמין הוא לשון הרע או רכילות, ההוא אמר עליך כך וההוא כך. אנא, עצרו את הלשון ואת הנשימה, ובזכות האיפוק הקשה נזין עוד נשימה בריאה ליששכר דב בן שושנה ולאברהם ישעיהו בן שושנה. אכי"ר".
***
מדהים שיש בינינו אנשים שמסוגלים לחשוב בצלילות גדולה כ"כ ברגעים מטלטלים כ"כ.
***
הפעם השניה שהתרגשתי מהנהגתו המופלאה של ר' שלמה הייתה שבועיים אחרי:
ביום ט' באייר בבוקר אחרי הקימה מ'השבעה', עלה ר' שלמה להר המנוחות כמנהג (ל"א), בסיום הלימוד על קבריהם הטריים של בניו לא השתהה הוא אף רגע – הוא נסע היישר אל תלמידיו ומסר שיעור בישיבה בפרק 'ערבי פסחים' כרגיל, ראיתי הסרטה של השיעור, הצטמררתי! צלילות דעת שאין כמותה.
בצילום מתוך ההסרטה ניתן לראות את השקיעות המופלאה של ר' שלמה למרות הטרגדיה הטריה; הבלתי נתפסת:
לאחר השיעור, סגר ר' שלמה את הגמ' ועבר לדבר דברי חיזוק לתלמידים. לאחר שהודה לתלמידים על ההשתתפות בצערו הפרטי, עסק הוא בלרומם את תלמידיו. במרכז דבריו עמדה בקשתו להתחזק בלימוד כמה שיותר; 'כי ללמוד זה הדבר היחיד שמנחם'!
***
אפשר לכתוב מאמר שלם על אצילות נפשו של ר' שלמה, על גישתו המופלאה, אך לפעמים תמונה אחת אומרת הכל, וזה מה שקרה לי השבוע:
***
בימים האחרונים הגיע לידי תיעוד נוסף של ר' שלמה, תיעוד של דבקות ומסירות ברמ"ח ושס"ה:
בחור חשוב שנאלץ להתנייד בכסא גלגלים רוצה להנות מאורו של ר' שלמה, אך ישנה בעיה: הישיבה לא נגישה, גרם מדרגות מוביל אליה ומעלית אַיִן…
נעלמה הבעיה: הראשיב'ה יורד ממקום מושבו בהיכל הישיבה אל הרחוב ללמוד חברותא עם הבחור שלו. פינה ברחוב – קרן זוית, כסא 'כתר', סטנדר, מה עוד צריך כדי לצלול בתוך הסוגיא תוך התעלמות מוחלטת משאון הרחוב והמייתו?
