יש רגע שאני אוהב במיוחד בעבודה עם מלמדים.
אני שומע אותם מתארים תלמיד שמאתגר אותם, ואז אני שואל:
מה בדיוק קרה?
בדרך כלל מגיעה תשובה כמו:
"הוא שוב התפרץ"
"הוא לא מקשיב"
"הוא עושה דווקא"
"הוא פשוט לא מסוגל לשבת"
ואז אני עוצר ושואל:
רגע. מה הוא עשה בפועל?
ופתאום יש שקט.
כי יש הבדל גדול בין מה שאנחנו חושבים על ילד לבין מה שהילד באמת עשה.
"הוא חוצפן" זו פרשנות.
"הוא אמר למלמד 'לא בא לי' והניח את הראש על השולחן" – זו עובדה.
"הוא לא רוצה ללמוד" זו פרשנות.
"כשהמלמד חילק את דפי העבודה, הוא קרע את הדף ודחף אותו הצידה" – זו עובדה.
למה זה כל כך חשוב?
כי אם אנחנו רוצים לעזור לילד, אנחנו צריכים קודם כל לדעת מה באמת קורה.
וזה אולי אחד הכלים החשובים ביותר שמנתח התנהגות מביא אתו לכיתה: היכולת לקחת אירוע שנראה מבולגן ומעצבן, ולפרק אותו לחלקים שאפשר להבין.
ארבעה דברים שכדאי לראות
בואו ניקח אירוע פשוט.
המלמד מבקש מהתלמיד לפתוח גמרא.
התלמיד מתחיל לדבר עם החבר.
המלמד מעיר לו.
התלמיד ממשיך.
המלמד ניגש אליו.
התלמיד מתווכח.
אחרי שתי דקות המלמד מוותר וממשיך עם הכיתה.
בואו נעצור כאן.
אפשר לומר:
"זה ילד שמחפש גבולות."
אבל אפשר גם להתחיל לקרוא את האירוע.
מה היה לפני?
המלמד נתן הוראה לפתוח גמרא.
מה הילד עשה?
התחיל לדבר עם החבר.
מה קרה אחר כך?
המלמד ניגש אליו, דיבר אתו, והמשימה לא בוצעה באותו רגע.
עכשיו כבר יש לנו משהו לעבוד אתו.
אנחנו עדיין לא יודעים בוודאות למה הילד עשה את זה.
אבל יש לנו כיוון לבדיקה.
אולי הוא רצה תשומת לב.
אולי המשימה הייתה קשה.
אולי הוא רצה לדחות אותה.
אולי בכלל קרה משהו עם החבר לפני כן.
וזה בדיוק ההבדל בין ניחוש לבין השערה מקצועית.
אנחנו לא חייבים לדעת מיד.
אנחנו צריכים לדעת מה לבדוק.
ואז מגיע החלק שרובנו מפספסים…
אחרי שפירקנו את האירוע, כדאי לחפש עוד דבר אחד:
מתי זה לא קורה?
זו שאלה פשוטה, אבל היא יכולה לשנות לחלוטין את התמונה.
נניח שמלמד אומר:
"הוא אף פעם לא עובד לבד."
אז אפשר לשאול:
"אף פעם?"
"לא."
"אפילו לא חמש דקות?"
"בעצם… בשבוע שעבר הוא עבד כמעט רבע שעה."
עכשיו כבר יש סיפור אחר.
מה היה שם?
אולי המשימה הייתה קצרה יותר.
אולי הוא ידע בדיוק מה לעשות.
אולי המלמד ישב לידו.
אולי הוא הצליח בשאלה הראשונה.
אולי זו הייתה משימה שהוא אוהב.
אנחנו עדיין לא יודעים.
אבל מצאנו חלון של הצלחה.
ומבחינה מקצועית, חלון כזה שווה הרבה.
כי אנחנו לא רוצים רק לדעת מה הילד לא מצליח לעשות.
אנחנו רוצים לדעת באילו תנאים הוא כן מצליח לעשות את זה.
כלי פשוט שאפשר לקחת לכיתה
אם יש תלמיד שמעסיק אתכם, נסו במשך כמה ימים לתפוס שלושה אירועים.
לא צריך לכתוב מגילות.
רק ארבע שורות:
לפני: מה קרה רגע לפני?
התנהגות: מה הילד עשה בפועל?
אחרי: מה קרה מיד אחר כך?
חריגה: מתי אותו דבר לא קרה?
לדוגמה:
לפני: המלמד ביקש לפתוח גמרא ולעבוד לבד.
התנהגות: יוסי התחיל לדבר, קם מהמקום ולא פתח את הספר.
אחרי: המלמד ניגש אליו והסביר לו שוב את המשימה.
חריגה: כשהמלמד ישב לידו ונתן לו את השאלה הראשונה בלבד, יוסי התחיל לעבוד.
עכשיו יש לנו מידע הרבה יותר שימושי מאשר המשפט "יוסי לא משתף פעולה".
אנחנו יכולים להתחיל לשאול:
אולי המשימה גדולה מדי?
אולי הוא צריך התחלה ברורה?
אולי הוא מתקשה להתחיל לבד?
ואולי יש כאן משהו אחר.
שימו לב למילה אולי.
זו מילה חשובה מאוד בעבודה מקצועית.
אנחנו לא ממהרים להחליט.
אנחנו בודקים.
שלוש טעויות שכדאי להיזהר מהן
הטעות הראשונה: לקרוא מחשבות.
"הוא עושה דווקא."
"הוא רוצה לעצבן אותי."
"הוא עצלן."
יכול להיות שאנחנו צודקים.
אבל אנחנו לא באמת יודעים.
במקום זה, תארו את מה שראיתם.
זה נשמע פחות מרשים, אבל זה הרבה יותר מקצועי.
הטעות השנייה: להסתכל רק על הילד.
לפעמים השינוי נמצא דווקא במשימה, בזמן, במקום, במבוגר או במה שקורה סביב הילד.
ילד שמתפקד מצוין אצל מלמד אחד ומתקשה אצל אחר, נותן לנו מידע.
ילד שמצליח בתחילת השיעור ונופל אחרי עשרים דקות, נותן לנו מידע.
ילד שמתקשה במשימות פתוחות אבל מצליח במשימות קצרות וברורות, נותן לנו מידע.
צריך רק להקשיב למה שההתנהגות מספרת.
הטעות השלישית: לשנות הכול בבת אחת.
מצאנו בעיה, אז אנחנו רוצים לעשות הכול.
לשנות מקום.
לבנות טבלה.
לתת חיזוקים.
להוריד דרישות.
להוסיף פרסים.
לדבר עם ההורים.
ואז, אחרי שבוע, אין לנו מושג מה באמת עזר.
לפעמים עדיף שינוי אחד קטן.
לבדוק.
לראות.
ורק אז להתקדם.
אז מה למדנו?
אפשר לסכם את כל המאמר הזה במשפט אחד:
אל תמהרו להסביר את הילד. קודם תתארו אותו.
כי ברגע שאנחנו מפסיקים לומר "הוא עצלן" ומתחילים לומר "הוא מתחיל להתקשות כשהמשימה עוברת לעבודה עצמאית", נפתחת בפנינו אפשרות חדשה.
ברגע שאנחנו מפסיקים לומר "הוא מחפש תשומת לב" ומתחילים לבדוק "מה קורה אחרי שהוא מפריע", אנחנו מתחילים לראות את התמונה.
וברגע שאנחנו מפסיקים לומר "הוא אף פעם לא מצליח" ומתחילים לחפש מתי הוא כן מצליח, אנחנו כבר מחזיקים ביד נקודת התחלה.
והמלמד לא צריך להיות מנתח התנהגות כדי להשתמש בה.
הוא רק צריך לאמן את עצמו לעצור לשנייה לפני שהוא נותן הסבר.
להסתכל.
לשאול.
ולבדוק.
כי לפעמים ההבדל בין ילד שאנחנו כבר מיואשים ממנו לבין ילד שאנחנו מתחילים להבין, הוא לא הילד.
זה מה שאנחנו בוחרים לראות.
בחלק הבא ניקח את כל זה לשלב המעשי ביותר: אם כבר הבנו מה קורה, איך בונים לילד התנהגות חלופית? כי המטרה אינה רק להפסיק את ההפרעה. המטרה היא ללמד את הילד מה כן לעשות במקום.
