הכיתה מזווית אחרת- חלק ב'
הילד כבר מפריע. מה עכשיו?
יש רגעים בכיתה שבהם אין זמן לחשוב.
אתה באמצע השיעור.
הגמרא פתוחה, המהלך מתקדם, התלמידים איתך, ואז אחד מהם זורק הערה.
כמה ילדים צוחקים.
אתה מסתכל עליו.
הוא מסתכל עליך.
ובתוך שנייה אתה צריך להחליט מה לעשות.
להעיר? להתעלם? לקרוא לו בשם? לעצור את השיעור? להוציא אותו?
לפעמים, אם נהיה כנים, אנחנו מגיבים 'בלי לחשוב יותר מדי' כי אי אפשר להשאיר את הכיתה בלי תגובה.
וזה נכון שצריכים להגיב.
מלמד לא יכול להתעלם מכל דבר שקורה בכיתה. יש סדר, יש גבולות, ויש עוד עשרים וחמישה תלמידים שמגיע להם ללמוד.
אבל דווקא ברגע הזה, כשהכול קורה מהר, יש טעות קטנה שעלולה לעלות לנו ביוקר.
אנחנו מנסים לסיים את ההפרעה כי אנחנו רוצים להמשיך את השיעור במקום לחשוב איך אנחנו רוצים שהילד יתנהג בפעם הבאה.
וזה הבדל גדול!
***
תחשבו על הסיטואציה הבא: תלמיד מפריע.
המלמד אומר לו:
"שקט."
הוא ממשיך.
המלמד אומר:
"אמרתי שקט."
הכיתה מחייכת.
המלמד כבר מתרגז.
"אם אתה רוצה להמשיך ככה, תצא החוצה."
עכשיו כולם מסתכלים.
התלמיד יוצא, הכיתה נרגעת והמלמד מרגיש שהחזיר את השליטה.
ובאותו רגע ,יכול להיות שהוא באמת עשה את הדבר הנכון.
אבל יכול להיות גם שנוצר כאן משהו שאנחנו לא רוצים שיקרה:
התלמיד אומר לעצמו כשאני מפריע, קורה דבר מעניין:
המלמד עוצר את השיעור.
כולם מסתכלים עליי.
אני מקבל תשומת לב.
ואם אני לא עוצר, המלמד מוציא אותי מהכיתה, בחוץ – כיף. אני לא צריך ללמוד, כולם ממשיכים בכיתה ועל החומר שהם לומדים אי אפשר לבקש ממני להבחן. אני עוזר בגנים ומקבל ממתק בתמורה וכו'
לא תמיד זה מה שהתלמיד רצה.
אבל לפעמים, בלי שנתכוון התגובה שלנו הופכת לחלק מהסיבה שההתנהגות שלו חוזרת.
וזה החלק הקשה.
כי המלמד לא עשה שום דבר "לא בסדר" מבחינה אנושית.
הוא ניסה להשתלט על המצב.
הוא ניסה להגן על השיעור.
הוא אפילו אולי דיבר מאוד יפה.
אבל התוצאה ההתנהגותית יכולה להיות אחרת ממה שהתכוונו.
אז מה עושים?
קודם כול, לא נבהלים.
לא כל תגובה של מלמד מחזקת הפרעה.
ולא כל ילד שמפריע עושה את זה בשביל תשומת לב.
זו בדיוק הסיבה שאי אפשר לתת משפט קסם אחד שמתאים לכל ילד ולכל מצב.
אבל יש עיקרון אחד ששווה לזכור:
ככל שאפשר, בזמן ההפרעה , פחות מלל, פחות במה, יותר בהירות.
כי לפעמים אנחנו נותנים להתנהגות הרבה יותר "במה" ממה שהיא הייתה מקבלת אילו היינו מגיבים אחרת.
הערה. עוד הערה. הסבר. ויכוח.
"אבל למה אתה עושה את זה?"
"אתה יודע כמה פעמים כבר אמרתי לך?"
"מה עובר עליך?"
"תראה איך כל הכיתה מחכה לך."
כל משפט כזה אולי נאמר מתוך רצון טוב, אבל עכשיו, באמצע אירוע, אנחנו עלולים להפוך את ההפרעה להצגה.
וכל הכיתה צופה.
יש הבדל בין להציב גבול לבין לנהל ויכוח
ילד צריך לדעת שיש גבול.
אבל גבול לא חייב להיות נאום.
לפעמים משפט אחד מספיק: "עכשיו פותחים ספר", או: "על זה נדבר אחרי השיעור. עכשיו ממשיכים."
קצר.
רגוע.
ברור.
ואז ממשיכים ללמד.
הכוח נשאר אצל המלמד, אבל הוא לא צריך להוכיח אותו בכל משפט.
וזה לא תמיד קל. נראה שזו אחת ההתמודדויות הכי אנושיות של מלמד. כשילד מצליח להוציא אותנו מהכלים, יש בתוכנו רצון שהוא גם יבין שאנחנו כועסים. שיראה שאנחנו רציניים. שלא יחשוב שאפשר לעשות הכול. אבל דווקא כאן צריך לפעמים לעצור ולשאול:
אני מגיב עכשיו כדי לחנך את הילד, או כדי לפרוק את הכעס שלי?
זו שאלה לא פשוטה.
ומה עם שאר הכיתה?
זו אחת הסיבות שמלמדים חוששים לא להגיב מיד.
"אם אני לא אגיב, כולם יתחילו להפריע."
החשש מובן.
אבל תגובה מדויקת אינה התעלמות, אפשר להציב גבול בלי להפוך את האירוע למרכז השיעור. אפשר לומר משפט קצר, לתת לילד לדעת מה מצפים ממנו, ולהמשיך. ואם צריך, לטפל בזה בהמשך, בשיחה אישית ורגועה.
לפעמים דווקא העובדה שהמלמד לא נכנס לעימות מול כולם מלמדת את הכיתה משהו חשוב:
יש כאן מבוגר שרואה מה קורה. הוא לא מתעלם אבל גם לא מאבד את הכיוון בגלל כל הפרעה.
ויש עוד דבר שאנחנו שוכחים
כשילד מפריע, אנחנו מיד שמים לב אליו. אבל ברגע שהוא חוזר להתנהגות הרצויה, אנחנו כבר עסוקים בשיעור.
הוא הפסיק לדבר? הוא פתח את הגמרא? הוא חזר למקום? הוא התחיל לעבוד? זה בדיוק הרגע שבו כדאי לשים לב.
לא צריך נאום.
לפעמים מבט, חיוך קטן או משפט כמו:
"יפה שחזרת."
זהו.
למה?
כי אם אנחנו רוצים שהילד יחזור להתנהגות הזאת גם בפעם הבאה, כדאי שהוא יגלה שגם ההתנהגות הרצויה מביאה איתה משהו טוב.
אנחנו לא רוצים שהילד ילמד: "כשאני מפריע, המלמד רואה אותי." אנחנו רוצים שהוא ילמד: "כשאני מתנהל נכון, המלמד רואה אותי."
המלמד לא צריך להיות מושלם
אולי זה הדבר החשוב ביותר במאמר הזה.
אין מלמד שמצליח תמיד להגיב בצורה מושלמת.
יש ימים שאתה רגוע. ויש ימים שאתה אחרי שלוש שעות לימוד, עם כאב ראש, עוד לפני תפילת מנחה, ואז תלמיד זורק משפט בדיוק ברגע הלא נכון…
ואתה מגיב קצת יותר בחריפות ממה שתכננת.
זה קורה.
המטרה היא לא להפוך את המלמד למכונה שמגיבה לפי ספר. המטרה היא לתת לו עוד רגע אחד של מודעות.
רגע שבו הוא יכול לבחור.
בפעם הבאה שתלמיד מפריע, נסו לזכור שלושה דברים:
אל תתנו להפרעה במה גדולה יותר ממה שצריך.
הציבו גבול קצר וברור.
וכשהילד חוזר להתנהגות הרצויה, תנו לו לדעת שראיתם.
לא תמיד זה יעבוד מיד. לפעמים ההתנהגות תמשיך. לפעמים תצטרכו להבין לעומק מה עומד מאחוריה, ולפעמים צריך לבנות תהליך מסודר יותר עם איש מקצוע.
אבל כבר כאן מתחיל שינוי בתפיסה.
אנחנו מפסיקים לחשוב רק על איך "להעמיד את הילד במקום "ומתחילים לחשוב על איך ללמד אותו מה כן לעשות. כי בסופו של דבר, המטרה שלנו אינה לגדל תלמיד שיודע להפסיק להפריע רק כשהמלמד מסתכל עליו. המטרה היא לגדל תלמיד שלומד בהדרגה איך להתנהל גם בלי שהמלמד עומד מעליו.
וזה כבר חינוך.
לא רק שקט בכיתה.
