וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה (ב, ה)
מדוע ביום השישי טרם עלו שיח ועשב השדה, והלוא כבר ביום השלישי נאמר "וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע"?
חז"ל במסכת חולין (ס ע"ב) ביארו: "מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע, עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים, וירדו גשמים וצמחו. ללמדך שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים".
ופירש רש"י: ומה טעם לא המטיר? לפי ש'אדם אין לעבוד את האדמה', ואין מכיר בטובתן של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים.
מכאן למדנו שהבריאה נבראה כשהיא ממתינה לחיבור שבין האדם לבוראו. אין תכלית התפילה למלא חסרון גשמי בלבד, אלא לעורר בנו את ההכרה שאין לנו משלנו מאומה, ושכל השפע תלוי בקרבת אלוקים.
עלינו לעמוד בתפילה ותקווה, ולא להרפות מאמונתנו, כדברי חז"ל: (ברכות י ע"א) "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". גם כשנדמה שהשערים ננעלו, ימשיך לשפוך שיחו ולבקש קרבת ה'.
