וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ (ד, ו)
הקב"ה לא שעה ה' אל קין ואל מנחתו, מאחר והביא את מנחתו "מִפְּרִי הָאֲדָמָה", וכדברי חז"ל, מן הגרוע והפסולת, ולא מהמובחר והמשובח כפי שעשה הבל אחיו, שהקריב מבכורות צאנו ומחלבהן. בתגובה: מנחתו של קין נדחתה.
כאן התגלתה מידת החסד והרחמים האלוקית. משחרה לקין ונפלו פניו, לא הניח לו הקב"ה לשקוע בבדידותו או בעלבון שגרם לעצמו. מיד פנה אליו ה' יתברך בשאלה אישית: "לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ"? פנייה אכפתית ומקרבת.
מכאן, שחובה על כל אחד להיות "נושא בעול עם חברו" ולהשתתף בצער הזולת. גם כשהאחר נכשל במעשיו, וגם כשעוגמת הנפש הינה תולדה ישירה של מחדליו שלו, אין אנו פטורים מלראות את פניו הנפולות, להקשיב למועקת לבו, ולעמוד לימינו בחמלה ובשימת לב.
- הנהגתו של הקב"ה עם קין מלמדת אותנו שרגישות לכאבו של האחר קודמת לכל דין או תוכחה.
- מידת "נושא בעול עם חברו" אינה תלויה במידת צדקתו של הזולת, אלא בעצם היותו אדם השרוי במועקה וזקוק לעין רואה וללב שומע.
