וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ (יג, ח)
האם אכן היתה מריבה בין אברהם ללוט אחיינו, או שמא המחלוקת נותרה נחלת הרועים בלבד?
הספורנו מדייק מלשון העתיד "אַל נָא תְהִי", שאברהם "הקדים רפואה למכה". בראיית הנולד זיהה שמריבה בין הרועים סופה להצית אש בין שולחיהם, וביקש לעוצרה מבעוד מועד.
ה'אור החיים' מבאר שדווקא תחושת האחווה והקרבה היתרה טשטשה את יראת הכבוד הראויה לאברהם, שהרי קרבת יתר גוררת לעיתים זלזול.
למדנו מאברהם, ששלום אמיתי אינו טיוח מציאות, אלא אומץ לקבוע גבולות ולהבחין בין חיכוך מקומי לשבר ערכי המחייב היפרדות. אברהם אבינו לימד את עם ישראל לדורות כיצד לנהל מחלוקת: בראיית הנולד, בשמירה על כבוד הזולת גם בעת ויכוח, ומתוך הכרה ברורה בגבולות שאין לחצותם.
