שוחחתי עם חבר איש-חסיד על מחנכים הזכורים לטוב: "זה היה לילה אחרון של הזמן, סוף שיעור ג' בישיבה קטנה, אור לח' באב. ב'סדר שלישי' למדתי לבדי. המשגיח פנה אלי והציע לי חברותא. התפלאתי! ערב אחרון שלי בישיבה, מחר ב'חצות' סוגרים את הגמרות, כדין, ו'בין הזמנים'… המשגיח היה אדם ערכי ומסור לתפקידו בנאמנות. חשוב לו שלא אלמד לבד. הוא איתר עבורי חברותא ללימוד 'כאילו' שזה לזמן שלם ולא לשעה וחצי בלבד… הוא נחקק מאז בקרבי כדמות למופת. גם בלילה האחרון שלי בישיבה, דאג באמת.
***
רבים שואלים בתחילת השנה "איך הרב'ה החדש". הורים שואלים את בניהם, מפקח שואל את המנהל… ברור שזו שאלה של תחילת שנה, אך גם, וביותר, לסוף שנה. "בתחילת האירוע" כולם נאים ו'מסורקים'. איך נראים בסופה, בפרידה? טַיָּס טוב יודע להמריא מטוס, אך עיקר מומחיותו נמדדת בשעת נחיתה!
בפרשתנו אומר הקב"ה למשה: עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ… וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ. מיד: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר. יִפְקֹד ה' אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. וברש"י מחז"ל: לְהוֹדִיעַ שִׁבְחָן שֶׁל צַדִּיקִים, כְּשֶׁנִּפְטָרִים מִן הָעוֹלָם מַנִּיחִים צָרְכָּן, וְעוֹסְקִין בְּצָרְכֵי צִבּוּר. בהמשך מרבה משה בתפילה, תקט"ו תפילות, אך קודם לכל דואג לעם. הם חשובים ממנו.
מנהיג אמת, מחנך אמת, דואג לעדתו, לתלמידיו. הוא אינו "ג'ובניק" שמסיים משמרת, הולך הביתה בלי חשיבה ואינו מתעניין מה קורה הלאה. מנהיג לא עובד לפי שעון. גם כשיודע שהוא מסיים, הוא יסיים 'אכפתי'.
***
בעבודתי כמפקח שוחחתי עם אחד המנהלים על מחנך שעבד אצלו. הוא סיפר בשבחו, השקעתו בשיעורים, דייקנותו בזמנים, נועם שיחתו עם ההורים, ובסוף אמר "המפקח! אומר לך דבר נוסף המראה מיהו המלמד הזה. בתום שנת הלימודים, שעה קלה אחרי שהתלמידים יצאו ל'חופש הגדול' סיירתי בין כיתות הריקות. הכיתה שלו נותרה כמו תמיד מסודרת להפליא! כל הכיסאות מורמים, אין שאריות ספרי לימוד ומחברות, אין מטריות ושיירי חפצים… סוף שנה, התלמידים לא עשו את זה כדי שלהם יהיה נחמד לחזור מחר לכיתה נקיה, הם הרי סיימו את השנה, הם השאירו נקי כי זו הייתה ההוראה שלו, כי זו אישיותו. עושה עבודתו בשלמות, גם ברגעים האחרונים של השנה חינך את תלמידיו לסדר, לנקיון ולהתחשבות בבאים אחריהם.
***
מלמד אכפתי ומסור יוזם שיחה עם הורים דווקא בסיום השנה "הָבָה נדבר על מצב בנכם וצרכיו. השנה תמה. אני כבר לא אלמד אותו. כעת אני ללא נגיעות. איני חושב על רווחתי ושלוותי, אלא עליו ועתידו. הוא זקוק ל… כדי להצליח. שִׁמְעוּ נא דְּבָרַי…". זה שביקש משה מהקב"ה: …'אֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם'.
מלמד אכפתי ומסור מכין ראשי-פרקים אותם ימסור לבא אחריו. הוא מכיר את תלמידיו וחשוב לו שגם הבא יכירם. הוא מציין רק עובדות נוקשות, מציאות, לא דברים שהם השערה או דעה אישית. כותב "רגישות לגלוטן", "הורים גרושים, אביו נשוי, גר עם אִמּוֹ ומבקר את אביו", "מתקשה בהעתקה מהלוח", "עבר אשפוז ממושך אחרי ניתוח שהסתבך". הוא לא כותב דברים לא מבוססים: "עצלן", "חצוף", "מְאַחֵר כרוני". הללו דברים סובייקטיביים. אולי אצלך היה חצוף כי דיברת אליו בצורה שהזמינה חוצפה… יתכן ואצלך בשיעוריך נרדם כי אתה משעמם… כן להעברת מידע אובייקטיבי. לא להעברת דעות והשערות.
***
בסיום משמרת יום, השליכו הרועים השכירים את מקלותיהם ומיהרו לביתם מיד. רועה אחד נשאר בשטח בחשיכה. עבר בעדינות בין הכבשים, קרא לכל אחת בשמה, חיבק ואיחל להן שלום. עובר אורח תהה: "היום נגמר, למה אתה לא הולך?". הרועה חייך: "שכיר רואה שעון ומכיר שעות עבודה, לכן הוא מרגיש 'זהו, נגמר'. אבל אני מְגַדֵּל אותן. בשבילי זו לא רק משמרת שמסתיימת – זו אהבה. גם ברגעי פרידה, הלב שלי איתן"…
***
"וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה". וכי יש בכלל עדר ללא רועה? ה'כתב סופר' מדייק שמשה אינו מבקש רועה גרידא, אלא רועה שיהיה לָהֶם. לא 'מנהיג' שחושב על עצמו, טובתו והנאתו, הון ומעמד. שיתמסר לָהֶם. למענם. לרווחתם. זהו רועה נאמן בישראל! זה ניכר ביותר בשעת פרידה. שיחה אישית לקראת סוף שנה עם כל תלמיד, שיחת עידוד ומינוף. הקשבה ללב התלמיד, אולי אף התפייסות.
נחיתת המטוס בצורה טובה מכינה את ההמראה הבאה. סיום שנה"ל בריא מעצב את התלמידים ומהווה פתיחה לשנת הלימודים הבאה. וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ – אהרן אמנם זכה שבנו ימלא מקומו, משה מסמיך את יהושע תלמידו בעין יפה (רש"י) ללא 'נגיעה משפחתית'… משה אמת.
להורדת המאמר בקובץ pdf לחץ כאן
להורדת המאמר 'רועה צאן קדושים' (מאמר קשור) בקובץ pdf לחץ כאן
