לא פעם, אני מקבל פניות העוסקות בתקשורת שבין מלמדים להורים. אחת התופעות עליה נסוב המאמר דלקמן, היא התופעה בה מלמדים מרגישים שההורים לא מזדהים עם תחושתם.
איך אמר לי פעם מלמד? 'מתסכל אותי שאני מקדיש רבע שעה בלהסביר לאמא מה חמור כ"כ בהתנהגות של הבן שלה'…
***
בתחילת שנותי בעולם החינוך, הייתי נאיבי עד להחריד. הייתה לי המחשבה שתפקידי כמחנך הוא לעשות את תלמידי מושלמים.
בתחילת שנה הייתי 'מזהה' את החסרונות שבכל אחד ומאותו הרגע הייתי מחפש דרכים לעשות את התלמיד 'שלם'. התמסרתי לתלמידים מאוד, הייתי פעיל מעל ומעבר, דיברתי על ליבם, הענשתי, דיברתי עם הורים, עשיתי מבצעים וכן הלאה, הכל מתוך מטרה קדושה ומחשבה תמימה שבכוחי לשנות את טבעם, אופיים ומעשיהם של תלמידי…
איך הרגישו התלמידים?
התלמידים הטובים עד הטובים מאוד, נהנו. אהבו אותי אהבת נפש. התלמידים החלשים סבלו מרב'ה 'נודניק'.
כשעברה שנה ועוד שנה למדתי להכיר את מגבלות הכוח, למדתי להבין ש'אין עליך המלאכה לגמור', התחלתי לנהל דיאלוג שוטף בין הרצוי והמצוי, בין מה שבתוך גבולות הגזרה לבין מה שמעבר, ככל שהשנים נקפו גיליתי כמה סיבות לצורך בבלימת הפעולות האקטיביות מצדי כלפי הפרט – התלמיד האחד לטובת שיחה כללית בשבח או בגנות מידה זו או אחרת.
אחד הגורמים לתובנה הזו היא ההכרות הרחבה עם התלמידים והנסיון לזהות את האופי של הבית ממנו מגיע התלמיד.
אם בעבר ראיתי תלמיד שמתקמצן והערתי לו, כשהתקדמתי במלאכת החינוך, עצרתי לחשוב:
אדם הגדל בבית שבו מידת הקמצנות נוכחת, סופג באופן טבעי את דרכי ההתנהלות הללו. הילד צופה בהוריו, מחקה את תגובותיהם לכסף, למשאבים ולנתינה לאחרים. לעיתים קרובות, הדבר הופך לדפוס חשיבה שקשה להשתחרר ממנו, משום שהוא נתפס כדרך "נכונה" או בטוחה להתנהלות בחיים.
אם בעבר כאשר תלמיד התחצף הוא היה בעיני 'חוצפן', היום כאשר תלמיד מתחצף אני מגשש במקביל ומנסה להבין מאיזה בית הוא בא…
לא שלתלמיד כזה צריכים להיות סלחניים, חלילה. אלא שהגישה שלנו לטיפול באירוע צריכה להיות שונה.
עלינו להבין שכאשר ילד גדל בבית שבו אין כבוד בסיסי כלפי מבוגרים, סמכויות או דעות של אחרים, הוא מאמץ את דפוסי התקשורת האלו כנורמה. עבורו, התנהגות זו אינה נתפסת כחוצפה, אלא כדרך התבטאות לגיטימית.
***
ביקורי בית > אספת הורים > שיחת טלפון
זוכרים שפעם היה מושג כזה 'ביקורי בית'? אולי אצלכם זה לא היה מקובל, אך במקום בו אני חינכתי לפני עשרים שנה היה נוהל 'ביקורי בית'. כל מלמד צריך היה לבקר בבתי התלמידים לפחות פעם בשנה, לשבת עם ההורים, לראות היכן הבן ישן, היכן הוא משחק, כמה אחים הם בבית, מה המצב הסוציואקונומי של המשפחה וכו'
יתכן בהחלט כי השינוי שהתחולל בי תוך שנה שנתיים, נבע מאותם ביקורי בית. הילד שעד הביקור היה בעיני 'התלמידשלי' נהיה בעיני אחרי הביקור 'בן למשפחת זרביב/כהן/אטיאס וכו', כלומר, אחרי שחוויתי את הבית שלו, ראיתי אותו גם בהקשר המשפחתי וממילא יכולתי לראות בו דברים חדשים, אותם לא יכולתי לראות קודם, יכולתי להבין טוב יותר מהיכן נובע הסגנון, דפוס החשיבה, ההתנהגות וכו'…
נכון, היום המציאות השתנתה ולא תמיד מתאפשרים ביקורי בית במתכונת ההיא, אך את אותה 'עין' מקצועית שפיתחתי אז, אני משתדל להביא איתי לכל מפגש עם ההורים. אחת ההזדמנויות להבין את הסביבה ממנה בא הילד היא באספת הורים. לא פעם, כשההורים יוצאים מהפגישה אני מהרהר על הקשר בין דפוסי ההתנהגות של הבן לאחד מהוריו או לשניהם…
אך לא רק אספת הורים. גם שיחת טלפון תורמת המון. כולנו מכירים את הכלל 'אנחנו לא באים לחנך את ההורים', אך חברים! אל לנו להרדם בשמירה, עלינו להקשיב היטב לסגנון ולנפש שמאחורי הטלפון, הרבה פעמים כשנקשיב להורים נבין איך הבן יקיר הגיע לאן שהגיע…
ובחזרה לתחילת המאמר:
מלמד יקר, היית מתוסכל מכך שרבע שעה אתה נאלץ להסביר את עצמך, זה באמת מתסכל. אתה יודע למה לוקח לך רבע שעה? זה לא שהאמא היא קשת הבנה חלילה אלא כי היא יודעת היטב מהיכן נובעת אותה התנהגות שאתה מתאר ולא נוח לה שאתה נוגע בעצב חשוף, לא נעים לה שאתה חופר ודש בפגמים ובחסרונות שאינם נחלתו הבלעדית של התלמיד שלך אלא הם נחלת מי מהוריו ולפעמים כל בני המשפחה.
נגיעתך בעצב החשוף גורמת לאם לאותת לך להנמיך ציפיות ואולי לחשוב על אופציה מוקטנת עד כדי העלמת עין, בעוד אתה מתעקש להעמיד את הבן יקיר שלה ולעצב את דמותו לעד…
אחרי ניתוח המצב במאמר לעיל, נראה, שאם אחרי רבע שעה בלבד האמא הבינה אותך, חוללת פלאות! כך שאין לך באמת סיבה להיות מתוסכל, אלא להפך…
