סוף חודש ניסן, שעת לילה מאוחרת. על הכביש החשוך מיציאת הישוב גבעת זאב בואכה שכונת רמות – סמוך ונראה לציונו של שמואל הנביא, חרכו צמיגיה העייפים של המאזדה 5 הישנה שברשותי את הרצפה המזופתת הסמוכה לישוב הר שמואל השוכן למרגלות הציון. הצצה חטופה אל מחוג השעון המורה את חום המנוע הפילה את ליבי והעלתה אותו למפלסי לחץ גבוהים – כמעט כמו המחוג הקטן שנשק לקו האדום העליון. מה שחייב אותי כמובן לעצור מיד הצידה ולדומם את המנוע. דא עקא, כשבאזור הזה שוליים אַיִן, ואני אנה אני נע?
בדלית ברירה, המשכתי עוד כמה מטרים עד שמצאתי סוף סוף מקום להתגדר ולעמוד, נעצרתי בצד ומיד כיביתי את הרכב. יצאתי ונעמדתי בצידי הכביש החשוך, תוך שאני מנופף בידי בבקבוק מים ריק ומעוך לאות ולמופת שזה הדבר אליו צמאה נפשי ונפשו של המנוע הזקן.
לאחר כמה דקות שנדמו לנצח, נעצר סוף סוף רכב קטן כמה מטרים מלפניי. האיש שיצא מהרכב היה אדם לא דתי, [לפחות ע"פ מראהו] אך אחד האנשים הטובים והמתוקים שפגשתי בחיי, הוא לא נח ולא שקט עד שהרכב יתמלא ויסודר, ועד שאגיע בבטחה לביתי. [הוא נסע אחריי ברכבו עד ביתי (!) כדי לוודא שאכן הגעתי בשלום…]
למדתי ממנו הרבה על חסד ועל נתינה במאור פנים, על אהבת ישראל ואחדות. אבל היה משהו אחד שהוא לימד אותי, שאותו כנראה לא אשכח לעולם. הדבר שלימדני האיש אמנם לא קשור אלא להלכות מכאניקה ומנועים, אבל אני למדתי מכך יסוד חשוב מאין כמוהו לחינוך וללמידת הילדים:
כאשר ניגש האיש היקר אל קדמת הרכב למלא את המים, הוא הורה לי נחרצות: "תדליק את המנוע". "למה?" שאלתי. "למה שלא נשאיר אותו מכובה?"
ואז אמר לי היהודי היקר את היסוד המכאני הבא, ודוק מיניה ואוקי באתרין:
"כאשר אני ניגש להשקות את הרכב במים" הסביר האיש, "אני מוכרח לדאוג שהמנוע אכן יקלוט ויקבל את המים, וכדי שזה יקרה – שהמנוע ישתה לרוויה את המים שמקבל – הוא צריך להיות דלוק ופועל. ברגע שהוא מכובה – הוא פשוט לא קולט את המים, רק כאשר הוא מונע ופועל – אז הוא שותה בצימאון את המים, ואז המים חודרים לתוכו…"
***
וואווו. איזה יסוד נפלא!
לפני שניגשים ללמד את הילד, מוכרחים אנו לדאוג שהמנוע שלו יהיה דולק, שיהיה צמא ותאב לקלוט, ללמוד ולהבין את מה שבאים ללמד אותו – כי רק אז הלימוד ייקלט וייטמע בעצמותיו, רק אז נוכל להיות בטוחים שהוא לומד ומבין באמת.
***
פגשתי השבוע תלמיד שלי לשעבר שלמד במוסד מסוים שבו לימדתי תקופה קצרה. למרות הזמן הרב יחסית שעבר מאז, וחרף העובדה שהתקופה בה לימדתי באותו מוסד הייתה קצרה – זיהיתי אותו מיד. הוא היה נראה טוב, צורת תלמיד חכם ניכרה על פניו. כשניגשתי אליו והחלנו לשוחח על הא ועל דא, שאלתי אותו מה קורה עם שאר החברים לכיתה, מה איתם היום?
פניו נפלו לשמע שאלתי.
"אתה לא תאמין הרב", אמר, "כולם, חוץ ממני ומעוד אחד, יצאו מהדרך."
הייתי בהלם. "מה? למה? איך זה קרה?"
ואז הסביר לי הבחור היקר את הסיבה שלדעתו גרמה לכך:
אנחנו כולנו באים ממשפחות פשוטות, הורים בעלי בתים, רובם בעלי תשובה. ולמרות זאת, כולנו שאפנו כפי שמצוי בגילים הללו, להירשם לישיבות הטובות ביותר. ואכן, כך הוה. לאחר מאמצים, דאגו צוות הת"ת שנהיה מסודרים בישיבות הכי טובות והכי נוצצות.
כולם, חוץ ממני."
המשיך הבחור ותיאר בפניי:
"דווקא אני הייתי מהתלמידים הטובים ביותר ויכולתי להירשם לישיבה סופר מצוינת, אבל אני נרשמתי דווקא לישיבה בינונית, עם שם דפוק. וזה בגלל שאבא שלי דחף לישיבה הזו. הוא הכיר היטב את הישיבה והיה בטוח שהיא מתאימה מאד עבורי. בהתחלה היה לי קשה, זה ציער אותי וגרם לי בושה מחבריי. אבל היום אני חייב לאבא שלי הכרת הטוב שאי אפשר לתאר…
כי עד היום, שאני כבר בישיבה גדולה בשיעור ג', אני פורח וגדל בישיבה, מצליח ומשגשג, אוהב את הלימוד ומחובר למה שאני לומד.
"ולפי דעתך זה מה שגרם לך להישאר ולשאר הבחורים ליפול?" שאלתי.
"בלי שום ספק!" ענה נחרצות. והוסיף להסביר: "כאשר לבחור יש קשיים הוא זקוק למשענת, הוא זקוק להכלה והבנה. ובישיבות שבהן למדו חבריי הם לא קיבלו את זה. הם פשוט הלכו ונדרסו מהאוטוסטרדה המטורפת חסרת המעצורים של הלמידה ושל הרושם החיצוני, וזה פשוט לא התאים להם, אז הם קרסו…
אני, לעומתם, קיבלתי בישיבה ה'פשוטה' את היחס, את ההבנה, הלימוד היה בהתאם לרמה שלי, לדרך שלי. אז פשוט מצאתי את עצמי שם…
***
בכיתה, בכל כיתה, ישנם רמות. רמות של מזג, אקלים, רמות אינטילגנציה וכישורים. הס"ה של הכיתה הוא מצב שאותו אנחנו משפרים כשהתנועה שלנו צריכה להיות כל הזמן מלמטה ללמעלה…
אז השלב הראשון, לוודא שהמנוע פועל, ואם הוא לא, אז להניע ורק אז לעבור לשלב הבא – להשקות, לא להפך.
אנחנו בתחילת הקיץ, עדיין בחודש הראשון, כדאי שנבדוק שהמנוע אצל כולם נמצא במצב פעיל, שהתלמידים אסופים ומוכנים לקבל את השפע שאנחנו כ"כ רוצים להשפיע עליהם.
המשך קיץ פורה לכולנו!
