
היה זה בתחילת דרכו הציבורית של רבה של מגדל העמק, הרב יצחק דוד גרוסמן שליט"א. יום אחד פנה אליו יהודי ובקשתו שטוחה בפניו: "אחי נמצא מאחורי סורג ובריח, אשמח מאוד שהרב ילך לחזק אותו ולקרב אותו".
הרב גרוסמן לא היסס לרגע: "אחיך הוא אחי", השיב בפשטות, והשניים שמו פניהם אל בית הסוהר.
לאחר שהרב ישב עם אותו אסיר, חיזק אותו ודיבר על ליבו, הבחין הרב באסיר נוסף שעמד בצד: יהודי גברתן, שכל חזותו שידרה קשיחות וריחוק. הרב ניגש אליו בחיוך רחב כדי לברכו לשלום, אך האסיר הגיב בכעס רב וכמעט שדחף את הרב מעליו.
הרב לא נרתע. במקום לסגת, הוא פנה אליו שוב, התקרב ונשק לאותו האסיר. האסיר נדהם לרגע.
* * *
בפרשת השבוע, פרשת "ויצא", אנחנו פוגשים רגע טעון במיוחד. לאחר עשרים שנות עבודה מפרכות, לבן משיג את יעקב בהר הגלעד ועורך חיפוש קפדני באוהליו. יעקב שותק לאורך כל הדרך – עד לרגע שבו לבן מסיים לבדוק. ואז, הכול מתפרץ:
"וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן, וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן: מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי? כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי… זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ, רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ, וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי… גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה".
* * *
כמובן, שנות אור מבדילות בין עולמם הנשגב של אבות האומה, לבין השגותינו האנושיות, ואין לנו קצה הבנה בעומק מעשיהם של האבות הקדושים. אולם, התורה הקדושה פותחת לנו צוהר להנהגתם, ומורידה אלינו קצה חוט של לימוד נצחי ביסודות החינוך והנפש.
יעקב עבד אצל לבן עשרים שנה במסירות שאין לתאר. הוא לא עצם עין, סבל מקור בלילות ומחום כבד בימים, ונשא באחריות מלאה על כל פרט. ומה לבן עושה בסוף? מגיע "למשש" – לבדוק, לחטט. כל זאת מאהבה לעבודת אלילים.
המילה הזו – "מִשַּׁשְׁתָּ" – מעוררת אצל יעקב זיכרון עמוק. יעקב הכיר היטב את המילה הזו ואת משמעותה האמיתית, עוד מבית אביו.
* * *
כשאמו רבקה ביקשה ממנו להיכנס אל יצחק אביו לקבל את הברכות, יעקב חשש ואמר: "אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי".
הרמב"ן על המקום מבאר כי חששו של יעקב לא היה מבדיקה טכנית שעל ידה אביו יזהה אותו. הוא חשש מ"אולי יקרב אותי אל עצמו לנשק לי, או לשום ידו על פני, כדרך חיבת האב על בנו".
יעקב ידע איך נראית אהבה אמיתית של אבא. אבא לא ממשש כדי לחפש זיופים. אבא מניח יד אוהבת על הפנים, מקרב ומנשק – כי כך מתנהג אב לבן.
לכן, כשלבן הגיע למשש את הכלים, יעקב זעק על הפער הכואב: אחרי עשרים שנה של נתינה, זה המגע שלך? בדיקה וביקורת?
* * *
חלפו ימים ספורים בלבד מאז אותו ביקור בכלא, והרב גרוסמן קיבל מכתב מרגש:
"אני האסיר מהנשיקה", נכתב שם. "אני יושב בתא ובוכה. זו הפעם הראשונה בחיים שקיבלתי נשיקה ממישהו שאוהב אותי".
* * *
במרוץ היומיומי של החיים, קל לנו מאוד לגלוש בלי משים אל המישוש הבודק של לבן. לעיתים, אפילו שעת הלימוד המשותפת של אבא ובן – שאמורה להיות רגע של חיבור, הענקת כוח ומתיקות התורה – עלולה להפוך בלי כוונה לשעת מבחן מלחיצה על הנלמד בחיידר, שמנפצת את הציפייה ומותירה אכזבה.
כמובן שגבולות ומעקב הם חלק בלתי נפרד מהחינוך, וכולנו מתפללים לעשות זאת בחוכמה. אך לצד הדאגה ללימוד ולהתקדמות, הלב מבקש לזכור גם את ה"אולי ימושני אבי" האוהב של יצחק – להפוך את זמן האיכות המשותף לרגע של חום, אמון ו"דרך חיבת האב על בנו".
* * *









