על אכסדרת בית הכנסת הוא ישב ומקטרתו בידו, מגלגל אותה שוב ושוב בעצבנות ניכרת. גם הנוף הפסטורלי של העיירה היהודית השלווה לא הסיר ממנו את מבע עיניו העצובות והדואגות.

 מנין יביא שערת שפם של נמר? אפפה אותו המחשבה, בעודו מנסה להבין את פשר בקשתו המוזרה של הצדיק.

אך כמי שנאמנים עליו דברי צדיקים, וכאבא כאוב שלא מוצא את הפתח אל ליבו של בנו המנותק שנטש את דרכי אבותיו וניתק מעצמו עול תורה ומצוות, הבין האיש כי עליו לקיים הוראה זו –  תמוהה ומסוכנת ככל שתהא – ולקוות כי הבטחתו הכמוסה של הצדיק המקובל לפיה שערות משפם הנמר יש בכוחן לפעול ישועות בעבור בנו אהובו, אכן תפעל ותשיג את המטרה.

משנודע לו לאחר בירור מעמיק על מערה בה שוכן החתול המנומר הוא אזר אומץ רב וניגש לפתחה, לא לפני שמילא צלחת גדולה ובה נתחי בשר שמנים ועסיסיים.

את הצלחת הוא הניח בפתח המערה ונס כל עוד נפשו בו.

למחרת, ברגלים רוטטות, הוא הגיע שוב אל פתח המערה, לשמחתו – הצלחת הייתה ריקה. אכן, הנמר אכל את הבשר שהונח עבורו.

הוא שב והניח בשנית צלחת מלאה בשר וברח כל עוד נפשו בו, חושש לראות את פניו ומבטו של נמר המערה.

הדבר חזר על עצמו מידי יום, בשעה קבועה הוא ניגש כולו רועד, הצלחת התמלאה והתרוקנה, התמלאה והתרוקנה, וחוזר חלילה.

לאחר שבועיים ימים הוא כבר לא ברח, הוא כבר לא חשש לראות את הנמר אותו הוא מפנק בנתחי בשר משובחים, הוא הרשה לעצמו לראשונה לעמוד מרחוק ולראות את הנמר אוכל בתיאבון את מנת הבשר.

בשלב זה הטורף עדיין לא הבחין בו.

מספר ימים נוספים חלפו, והפעם לאחר שהניח את הצלחת בפתח המערה הוא התרחק רק מעט,  ונעמד מספיק קרוב כדי שיוכל הנמר לראות אותו. הנמר היה שקוע במלא תאוותו, אך מיודעינו לא פספס את ההזדמנות הוא התקדם עוד קצת קרוב אל מול הצלחת המתרוקנת, הנמר הרים לפתע עיניו והבחין בו..

כנראה שהנמר התחיל להכיר ואולי אף להוקיר את זה שמיטיב עימו מידי יום ביומו. החתול הביט בו במבט שליו, אף שריר לא זע בגופו האימתני.

השלב הבא היה המפחיד ביותר – לעמוד קרוב במרחק נגיעה מול פני הטורף המסוכן. זה היה קשה ומבעית, אך האב הגיבור שכ"כ רצה שתצליח הסגולה, שכ"כ רצה להצליח לקשור קשר בריא עם בנו אהובו, גם את השלב הזה צלח בהצלחה – באותו היום הנמר חיכה לו מחוץ למערה, והוא ניגש עד אליו ממש ובמרחק נגיעה הניח את הצלחת לפני הטורף, כאב המגיש ארוחת צהרים לבנו הפעוט.

חלפו 3 חודשים של היכרות איטית המלווה בנתינה יום יומית,  האיש מוצא את עצמו שולח יד ומלטף חיית טרף, ידיו נעו בחיבה על פניו של הנמר…

 וזה עבד בגדול. הנמר הביע חיבה גדולה אל מול ליטופי האב שרכש את אמונו המוחלט.

כך היה מידי יום – האבא מביא אוכל, הנמר אוכל, האב מלטף והנמר משיב אהבה.

עד שהגיע הרגע הגדול לו ציפה וחיכה מיודעינו, באותו היום הצטייד הוא במספריים חדות בדרכו לעשות את מצוות הצדיק המקובל, רגע הגזיזה הגיע.

בידיים רועדות הוא נטל את המספרים והחל גוזר בעדינות ובאיטיות את שפמו של הנמר…

זהו. המשימה הצליחה. בידיו הוא אחז שתי שערות ארוכות של נמר טורף, שערות שנלקחו באומץ רב ובמסירות גדולה…

בהתרגשות עצומה הוא שב אל הצדיק שידיו אחוזות באובססיביות ובהתרגשות גדולה בשערות היקרות, משל היו האתרוג המהודר בעולם.

"רבי!" הוא קרא בקול נרגש.

עשיתי זאת! הנה הן שערות השפם של הנמר, כפי שביקשת. כעת, מה לעשות איתן? כיצד הן ישפיעו על בני בכורי?

הצדיק הביט בשערות ואחר כך באב, ומבט של חוסר אמון נראה על פניו.

"אתה בטח מהתל בי" אמר. "איך זה שהצלחת להתקרב לחיה כה מסוכנת?"

 "רבנו" קרא האיש בקול סדוק. "חלילה לי לשקר לרב. אכן הייתה זו משימה מפחידה וקשה, אך הצלחתי וביצעתי אותה. "

"אבל איך עשית זאת?" הוסיף הרב להקשות, "איך הצלחת להתקרב לנמר, איך זה שהוא לא טרף אותך?"

וכאן חשף האב את סוד הצלחתו: "התקרבתי אליו לאט לאט, הענקתי לו המון, הרעפתי עליו אהבה וידידות נאמנה, גרמתי לו להכיר אותי, להתחבר אליי, ולבסוף אף לאהוב אותי. ולהסכים לגעת בו ובשפמו, קרוב לחצי שנה של מאמצים יום יומיים"

חיוך רחב התפשט על פני הצדיק.

"אם כך, אינך זקוק עוד לשום סגולה… אתה לא צריך לא נמר ולא שפם…

להתקרב לבן שלך זה הרבה פחות קשה והרבה פחות מסוכן מלהתקרב לנמר…

ואם לנמר הצלחת להתקרב, בטח שלבן שלך תצליח ובגדול.

פשוט תעשה זאת באותה הדרך:

לאט, בזהירות, עם המון נתינה, המון אהבה. תגרום לו שיכיר אותך, שיתחבר אליך ושיאהב אותך."

כך, ורק כך, תוכל להחזיר אליך את בנך אהובך!

  ***

לשון הרע – החטא החמור הזה – שבעבורו נגזר על המצורע להיות בדד מחוץ למחנה, וזאת בעבור מה שהוא הפריד וגרם לריחוק בין אדם לחברו. הוא גרם ריחוק, יישב הוא בריחוק.

לשון הרע השקול כנגד שלשת החמורות חמור כ"כ, כי גורם הוא ריחוק בינינו, מכאן נלמד כמה הריחוק הוא מסוכן ורע בעיני ה'!

למעשה לשון הרע הוא ריחוק המוליד ריחוק, מרגיש ראובן מרוחק משמעון, וממילא מתיר הוא לעצמו לרכל עליו אצל לוי, מה קורה כעת? נולד ריחוק נוסף, ריחוק בין לוי לשמעון…

הניתוק והריחוק הוא שורש כל המחלוקות והמלחמות שנגרמות בין אחד לשני, בין איש לרעהו ובין אישה לרעותה בין אב לבנו ובין אם לביתה.

אגב, לא לחינם מלמדים רבים מקפידים לא לשמוע ממלמדים קודמים דיאגנוזות על תלמידים 'מוצלחים'… אם נוצר ריחוק בין רב לתלמיד 'אין צורך' להעביר את זה הלאה, אם המלמד של השנה הבאה יתחיל שנה בריחוק יש סיכוי שהיא לא תסתיים תקין עם אותו התלמיד!

לא פעם ולא פעמים אנחנו רואים תלמידים שאם נמדוד את רמת המחוברות שלהם לכל אחד מהרבנים אצלם הם למדו, נגלה פערים לא מבוטלים ולפעמים עצומים בין אחד לחברו.

פעם היה איזה מלמד שפיתח תקשורת מעולה עם תלמיד, תלמיד 'לא קל', כששיבח אותו אחד המלמדים על ההתקדמות של אותו התלמיד הוא השיב 'ברור שהוא לא קל, הוא פשוט מזכיר לי אותי כשהייתי ילד, אז אני יודע איך לעבוד איתו…'

כעת נחשוב, מה היה קורה אם בכל תלמיד היינו מוצאים את הילד שבנו ומאותה הנקודה היינו ניגשים אליו…

***

לסיכום הייתי מבקש שנתבונן היטב בסיפור בו פתחנו ונלמד על הדרך לקרב: מה היה לו שם לאבא מול הנמר? רצון עז, השקעה, התמדה והבעת חיבה – ארבעה פרמטרים (השווים מאמר בפני עצמו) אשר הביאו אל התוצאה הגדולה – האפשרות להיות קרוב.

מלמדים יקרים, הורים יקרים, זהו סוד ההצלחה – ארבעה יסודות, כאשר היסוד הראשון – 'רצון עז' הוא המוליך והמביא את השאר – את ההשקעה, ההתמדה והבעת החיבה למען המטרה הנעלית – האפשרות להיות קרוב, היכולת להשפיע ולהדריך את ילדינו וללוות אותם לחיים מאושרים וטובים.

אליכם אישים אקרא!

מתחילים אנו כעת את זמן קיץ, מכירים אנו את הילדים, מכירים היטב, בואו ננסה לקרב יותר את המרוחקים, את אלו שהם לא ה'כוס תה שלנו', את אלו שאולי אחרי תקופת החורף קצת התייאשנו מלהפנות את מבטינו אליהם תוך כדי שיעור כי הרי הם די מנותקים… ניקח מן הפרשה את היסוד הגדול – 'לקרב', נגרום להם להרגיש יותר מחוברים, נגרום שהשנה שלהם תסתיים יפה יותר, מוצלחת יותר, אם יהיה בנו רצון עז בידינו הדבר!