'קול דמי אחינו זועקים אלינו מן האדמה'
לא יכול היה להיות ברור יותר, חד יותר, זועק יותר!
בנוכחות מאות אלפי יהודים שהתכנסו לכבוד ה' יתברך ולכבוד התורה הקדושה, טרגדיה נוראה!!!
מה עוד צריך לקרות כדי לעצור את הפחד פחדים הזה? הדורות שלנו חלשים! חלשים! אנחנו חייבים להפנים אנחנו לא בדור קודם אנחנו בדור שעם כל הכשרונות הנפלאים וריבוי לימוד התורה הנפשות עדינות.
שמעתי שהיה מי שאמר שמנדי במעשהו אמר כביכול 'רבבות יהודים זועקים החוצה לעבר הממשלה, הבג"ץ וכו' אך מה עם הזעקה פנימה? איפה המבט שלכם אל אותם המתייסרים מחמת יחס הזולת אליהם?
אהבתי את הרעיון כרעיון (גם אם זה לא נכון לייחס מחשבה לטרגדיה הזו) וחשבתי לתרגם אותו לעוד פנימה…
כלומר, במקום שנדבר על איך מונעים חרם חברתי בהיבט של שימת הלב לבין אדם לחבירו שבין תלמידנו ובין ילדינו שבבית, אולי נביט יותר פנימה – אל עצמינו, נהיה יותר עדינים, יותר רגישים יותר מתחשבים ופחות נחושים ומוחלטים…
בהלוויה רבני הישיבה בקשו סליחה ממנדי, הם התכוונו מסתמא על כך שלא מנעו את ההתקוטטויות שהיו סביבו, את ההשפלות וההצקות שהיו מנת חלקו… אך אני מבקש להאיר את הזרקור אל הדוגמא האישית – דוגמא אישית היא הכי בידינו, הכי פנימה, והכי משפיעה!
מצרף תיעוד של שני מכתבים מזעזעים ומרטיטים, האחד של מנדי ז"ל והשני של חבריו שעה קלה אחרי שהתפרסם הדבר:
פחד פחדים! נראה שהחברים יודעים היטב שהם פשוט התעללו לו… שימו לב לכותב השני שחוזר שלוש פעמים "זה קרה בגלל מה שעשינו לו שלשום"!
לא צריך יותר מאירוע אחד, קש שישבור את גב הגמל. בידינו לעצור או לפחות לנסות בכל כוחנו למנוע את הטרגדיה הבאה!!!
