סיפור פשוט אך מיוחד. באחד מתלמודי התורה בירושלים יש מנהג הרווח בת"ת ספרדיים בו קבוצה מתלמידי הכיתה מגיעים לבר מצווה של החברים, כל בר מצוה מגיעם מס' מסויים של תלמידים בסבב, לבר מצוה א' עשרה חברים ובבר מצוה ב' עשרה חברים אחרים וכן הלאה,
באותו התלמוד תורה עליו אני מספר, היה המנהג שבין החברים מגיע התלמיד שהבר מצוה שלו היא הבאה בתור ולאותו תלמיד תפקיד מיוחד הוא צריך לרכוש חבילה קטנה של בלונים לנפח אותם ולתלות אותם בצפיפות על מקל מטאטא אותו מגישים לחתן הבר מצוה תוך כדי ריקוד והחתן צריך לנפץ את הבלונים…
באחת הבר מצוות קרה מקרה, התלמיד שאמור היה לקנות את הבלונים לא יכול היה להגיע עקב אירוע משפחתי אחר ומשום מה הוא לא חשב שעליו לטרוח לארגן את הבלונים ולמנות תלמיד במקומו… גם שאר חבריו שכן הגיעו לבר מצוה לא חשבו על הבלונים כי כל אחד לא חשב שזה מתפקידו וכך קרה שחתן הבר מצוה לא נהנה מחוויית הריקוד עם פיצוץ הבלונים…
אבא של החתן בעצמו ניגש לתלמידים לשאול על הבלונים, אחרי שהרגע המיוחל בושש מלבוא… אך לא היה להם תשובה. מכיון שהבר מצוה התקיימה באיזור בו לא היה ניתן לרכוש בלונים טקס פיצוץ הבלונים לא התקיים.
אולי לי או לכם זה לא נשמע כ"כ נורא אך האמת היא שהדבר גרם לאותו התלמיד מפח נפש. הוא מאוד חיבב את הטקס כנראה שבכל בר מצוה הוא חשב 'מתי יגיע תורי'… בבר מצוה הקודמת בה השתתף הוא בעצמו דאג לבלונים כמנהג ובבר מצוה שלו זה לא קרה…
למחרת הרב'ה דיבר על כך עם בני הכיתה וביחד הם חשבו על פתרון – כל אחד מהתלמידים השתתף בסכום מסויים וביחד העניקו לחבר שובר לרכישת מתנה, אותו תלמיד ניגש לרב'ה לאחר כמה ימים ואמר 'המשפחה שלי מאוד שמחו בשבילי'… כלומר, גם בני המשפחה נפגעו מהעניין ועתה נחה דעתם.
כך פותרים תחושות לא טובות, כך דואגים שילד לא ישאר עם צלקות, לא תמיד אנחנו רואים את ה'קטנות', אך בשביל ילדים דבר קטן יכול ליצור צלקת גדולה, עלינו להשתדל להיות שם בשבילם!
