פתק נחת. תמיד זה טוב. כדי שיהיה למלמד קל ופרקטי לתת פתקי נחת ללא הגבלת זמן הוא משתדל להדפיס נוסח נחמד, למלאות את התאריך ואת שם התלמיד בכתב ידו ולהעניק בחיוך לתלמיד המצטיין התורן.
זה נחמד לשימוש, זה עושה את העבודה, אך כגודל קלות הנפקתו כך אורך האפקט החיובי שהוא יוצר, תלמיד יכול לקבל פתק נחת אתמול והיום הוא ‘הפוך לגמרי’, לא שאני מטיל דופי ברעיון, הוא נהפך לעתים לתעשייתי מדי. ראוי ‘להתקמצן’ בנתינתו כדי לא ליצור אינפלציה.
אצל הרב נתן טויטו הנפקת פתק נחת לא קיימת. ראשית, אין פתק יש מכתב. והמכתב, מגילת פאר כתובה ביד אומן.
פעם בשבוע בערב שבת שני תלמידים מבני הכיתה זוכים ליחס מיוחד, הרב מגיש להם מכתב המיועד להורים בו הוא מפרט באריכות את פעלם והישגיהם.
לא חוסך במילים, בשבחים אמיתיים, תלמיד תלמיד ומעלותיו.
כמה שבועות לפני הגיע התור של התלמיד וכמה שבועות אחרי הענקת המכתב המפואר, המוטיבציה של התלמיד מגיעה למקום הכי גבוה שאפשר. שלא לדבר על השעות בו הוא מפאר את השולחן הערוך לכבוד השבת הקרבה.
ומה הלאה? כשתלמיד חווה הצלחה לאורך זמן, אתה על המנוף הגבוה ביותר, ‘מסובך’ לו לרדת ממנו…
אנחנו מבינים את המשמעות? במקום שיהיה מסובך לטפס, נהיה מסובך לרדת!
כה לחי!
