בימים האחרונים פנו אלי כמה מלמדים ובפיהם בקשה לכלים לחיזוק הקשב ושיתוף הפעולה מצד התלמידים. אחד מהם במיוחד התלונן על חוסר שיתוף פעולה כמעט בוטה מצד תלמידיו אותם הוא אוהב ואליהם הוא מתגעגע…
התיישבתי לכתוב בהרחבה את הרעיון עליו חשבתי תוך כדי אותם השיחות, מקוה שתמצאו חפץ במאמר שלפניכם.
***
לפני שנתיים פגשתי תלמיד מהעבר, ראיתי אותו לבוש שונה, מדבר שונה, עיניו היו כבויות.
'מה קורה?' שאלתי.
'פסדר', הוא ענה.
מה זה אומר בסדר? איפה אתה היום? מה איתך? שאלתי בהתעניינות.
'מאז הקורונה לא חזרתי לישיבה'… הוא ירה.
'הלכתי ללמוד הנדסת תוכנה דרך המחשב ומפה לשם התגלגלתי, אני לא מרוצה מזה שאני לא בחור ישיבה אבל לא שרדתי, ואני לא היחיד… אני מכיר כמה וכמה שלא חזרו לישיבה אחרי הקורונה'…
השיחה המשיכה סביב החיים שלו עכשיו ותוכניותיו לעתיד, ואיכשהו הסתיימה לה באיחולי שלום ו'נהיה בקשר' לבביים, לא ציפיתי, אך הוא ואני בקשר טלפוני מדי פעם. הוא לא מפנה אצבע מאשימה כלפי איש, אך הוא כן מודע לכך שמצבו לא טוב, שהוא 'נפגע קורונה'.
חשבתי לעצמי, בעקבות הקורונה יש כאלו שאיבדו את חוש הריח, ישנם כאלה שחוש הטעם שלהם כבר אינו במיטבו, אבל הכי חשוב לזכור שיש לא מעט, לא מעט בחורים שאבדו את חוש 'הטעם בלימוד', לא מעט בחורות מסמינרים מצוינים שימים רבים של חוסר מעש וחיבור הביאו אותם למחוזות אחרים, אלו נפגעי הקורונה של עולם התורה!
***
כאשר הנוער שלנו עומד למבחן גם אנחנו אנשי החינוך עומדים לאותו המבחן
אותם התלמידים לא היו מחוברים באמת, לא פיתחו עמוד שדרה, הקורונה הייתה שעת 'בירור', מי באמת כאן ומי לא בדיוק. אותם שהיו מחוברים למדו בקפסולות, עשו הכול כדי לשמור על משהו שהוא הכי דומה לשגרה, אותם שהיו פחות מחוברים, נפלו.
אך כאשר הנוער שלנו עומד למבחן גם אנו איתו באותו המבחן, ובדרך משל, כשעושים מבחן לרכב עושים מבחן ליצרן…
אלו רגעים בהם עלינו לבחון את עצמינו האם הצלחנו ללכד את התלמידים סביבנו, סביב האידיאל התורני והערכי לו אנו מטיפים השכם והערב, האם הצלחנו להחדיר לעצמותם את הערכים עליהם גדלנו ולגרום להם לפתח את עמוד השדרה שלהם? או שלא…
***
כאשר שמעתי השבוע את אותו המלמד שסיפר לי על תלמידיו שהם לא כ"כ משתפים פעולה עם החומרים אותם הוא משאיר בקו ועם הנסיונות שלו לאתגר אותם במבצעים מרחוק, נזכרתי באותו התלמיד ובשאר בחורי הישיבות שנשרו מן העץ ונותרו קציעות בצד הדרך.
זה לא אותו דבר, תלמידיו לא נשרו, אך הסימפטום דומה – עמוד השדרה שלהם חלש.
נזכרתי אך מיד התעשתתי.
אני משוחח כעת עם מלמד כאוב, מלמד שאכפת לו! אם אכפת לו לאותו המלמד אז הכל פתוח… מהלימון ניתן לעשות לימודנה, צריכים רק לחשוב על הדרך לעשות את זה כמו שצריך.
רגע לפני שנעבור למה ניתן לעשות, נבהיר – שיתוף הפעולה מצד התלמידים ברגעים האלה נותן לנו אינדיקציה (הערכה) לרמת המחוברות שלהם עד עתה. ככל שהם הרגישו מחוברים אלינו עד פרוץ המלחמה כך לא נצטרך להזיע כדי להנות משיתוף הפעולה שלהם בימים טרופים אלו.
אם במשך השנה, כשהכל נסע כמו שצריך, ידענו לחוש עד כמה הם מחוברים, אם בימים כתיקונם עשינו פעולות שיגרמו להם להרגיש שמחה ביטחון והעצמה בנוכחותנו, אין סיבה בעולם שבימים אלו בהם יש להם אותנו 'מעט', הם לא יעוטו על המעט המתוק הזה כמוצאי שלל רב…
אך אנחנו כאמור לא דנים על שעבר אנחנו רוצים שלא תהיה פה קורונה 2. אם אכפת לנו, אז אף פעם לא מאוחר.
***
הדרך להנות מלימונדה, (אם נאמץ את המשל) היא להוסיף סוכר ללימון. תחושת ההחמצה מהמצב כעת יכולה להפוך לתחושה מתוקה ומלאת סיפוק אם נחליט לעורר את האהבה, לבנות את הקשר עם התלמידים ביתר שאת.
אמרתי לאותו המלמד, תתחיל היום עם שיחות אישיות עם התלמידים. פנה לכל אחד מהתלמידים ואם תוכל אפי' להפגש איתם פנים מול פנים, אדרבא.
שב עם כל תלמיד כמה דקות, דבר איתו בגובה העיניים, תן לו להרגיש שאתה חושב עליו, שהוא יקר בעיניך, שאתה רוצה את הצלחתו. תעבור כך על כל התלמידים, אם לא פנים מול פנים לכל הפחות דרך הטלפון, בטוחני שאתה תחווה יחס אחר לשיעורים, יהיה להם הרבה יותר אכפת.
רק אחרי שיהיה להם יותר אכפת, 'מבצע' כזה או אחר ידבר אליהם! קודם כל תחבר אותם אליך! ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות… אם המשבר הזה הוא לא בהשגחה פרטית עבורך, להיות מחובר עם תלמידיך יותר…
***
מלמדים יקרים! אנשי חינוך נפלאים! שיחה קצרה עם התלמידים בסבב של כל יום 4 או 5 תלמידים מס' דקות זה מחיה את התלמידים מאוד, גם אם התלמידים שלכם לא צריכים שיחה לחיזוק הקשר הבסיסי הם צריכים שיחה כי הם מתגעגעים ומרגישים תלושים כדאי מאוד לא לפספס את זה…
אל לנו לשכוח כי ימי הפסח לפנינו, ניתוק ארוך כ"כ טומן בחובו סכנות אדירות, שומה עלינו להתאמץ לחשל, לחסן להזריק את הנוגדן לפני שתהיה פה קורונה 2.
זה נכון לבנים, נכון לבנות ביסודי ובעל יסודי, רמי"ם, משגיחים, ראשי ישיבות, שמרו על קשר, שמרו על חיי הנפש, שמרו שלא תהיה פה קורונה 2.
