המילים שדקרו
"ידענו שהבחור מחזיק אופנוע בישיבה" סיפר השבוע הרב מנחם רקובסקי ראש ישיבה לנוער מתמודד "אבל לא חלמנו שיעשה בו שימוש כזה" הוא אמר בכאב ותיאר את שראו עיניו: "בליל שבת אחד ראיתי את האופנוע חונה בסמוך לישיבה ואת הבחור בישיבה, בשבת בבוקר הבחור נעלם ועמו האופנוע. הייתי כמובן בהלם. נכון שמדובר בבחורים מתמודדים, אבל לחלל שבת בפרהסיה?! ועוד בסמוך לישיבה?!"
לאחר השבת הבחור הופיע, נכנס לחדרי וביקש לשתף: "ההורים שלי נתונים תקופה ארוכה במריבה וסכסוך מתמשך, תשעת אחיי ואחיותי מפוצלים, חלק בצידו של אבא וחלק בצידה של אמא, אבא בתקופה הזאת נמצא בכלא ואמא הייתה עד יום שישי מאושפזת בבית החולים. ביום שישי האחרון שוחררה אמא מבית החולים כשבבית אין כלום, לא בגדים מכובסים, לא נקיון מינימלי ובוודאי שלא סעודות שבת, חלות ועוגות".
הנער המשיך לתאר: "לי הייתה פחות בעיה, מאחר ויש לי היכן להיות בשבת – הכל מוכן עבורי בישיבה. כאן יש לי חברה, רבנים תומכים, ישוב הדעת והכי חשוב, מיטה חמה ואוכל. הישיבה היא המפלט שלי נוכח המציאות הקשה והמאתגרת שבבית.
"אני מתארגן לשבת, ודקות לפני כניסת השבת אני מקבל שיחת טלפון מאחותי שבבית: 'אם אתה מסוגל לעזוב אותנו ככה וללכת – אתה לא אח שלנו יותר!' היא ניתקה את השיחה והשבת פרשה כנפיה.
"המילים של אחותי דקרו בי והעיקו על מצפוני, לאחר סעודת השבת נכנסתי למטבח הישיבה, מילאתי כמה מארזים בדגים, אורז ועופות שנשארו מהסעודה, שמרתי בצד, בקירור.
ליל שבת, השעה מאוחרת, כולם כבר רדומים סביבי, אך אני לא נרדמתי. המילים של אחותי דקרו בי, מצפוני ייסר אותי, על שעזבתי ככה את הבית… בבוקר קמתי, נכנסתי למטבח הישיבה, בקערה נוספת העמסתי חמין מהביל וטסתי הביתה להאכיל את משפחתי הרעבה", לא היה לו כמובן האומץ להזכיר את עניין האופנוע.
***
שמענו זאת ממקור ראשון מפי ראש הישיבה השבוע בעת ניחום אבלים אצל היזם החינוכי הרב אילן קוסמן הי"ו "נו…" שאל ראש הישיבה רטורית "האם לדעתכם היה ניתן לדון בחור כזה על חילול שבת?"
אח סיעודי
סיפור נוסף כואב ומזעזע סופר שם, על תלמיד בכתה ח' בתלמוד תורה שנתפס כשהוא מעשן סיגריה אלקטרונית בת"ת, הוא ננזף על כך, אך זה לא עזר והוא נתפס שוב ושוב, מטבע הדברים הסיפור התפרסם והגיע לתלמידים ולהוריהם וכדי בזיון וקצף. הנהלת הת"ת לא עמדה בבושות והנזק העתידי לרישום והחליטה שמאחר ויש כאן נזק רוחני לאחרים אסור להשאירו בת"ת.
מנהג טוב אמצו בת"ת זה להיוועץ באיש מקצוע טרום כל החלטה גורלית, הרב היועץ ששמע את העניין, ביקש לברר כמה פרטים על המשפחה, מדובר במשפחה ברוכת ילדים, בעלי תשובה, שעברו טלטלה לא פשוטה, בנוסף, ציינו חברי ההנהלה בפני הרב, לתלמיד זה יש אח נכה הצעיר ממנו, ועקב היותו סיעודי מתקשים הוריו לטפל בו. היחיד שמסוגל לטפל בו כולל רחצה וכו' זה אחיו, הנער המדובר והוא מתמסר אליו בשמחה בכל מאודו ומרצו "לא ניתן לתאר את התמסרותו לאחיו הנכה" שיתפו ההורים "בכל רגע נתון הוא מתפנה לסעוד אותו ולטפל בו במסירות אין קץ".
בשלב זה פנה היועץ להנהלה וטען, כשמדובר בילד כה מיוחד, עם לב כה רחב, זה לא ילד ששייך לסלק מהת"ת, כאן המבט צריך להיות שונה, ילד כה רגיש שמקדיש מזמנו לטיפול מסור באחיו הסיעודי, זה ילד שיכול להגיע רחוק, אם נמצא את הדרך לעבוד איתו נכון.
עוד הוסיף, שאין ספק שצודק המנהל שהמעשים שנעשו שוב ושוב תוך התעלמות מדרישות הת"ת, הם חמורים מאוד ודורשים תגובה וענישה משמעותית. יחד עם זאת, כאמור, כאן אין מקום להרחקה.
***
אירועים חינוכיים שונים מגיעים לפתחנו, הצד השווה שבהם שלרוב, מקבלי ההחלטות מתייחסים לאירועים בפן המשמעתי שלהם – הוא עבר על הוראה או לא עבר, במזיד או בשוגג. הוא נכשל פעם פעמים או כבר שלש וכן הלאה, הכי קל לנו להתייחס ולדון אירוע בכלים מדידים ולשם תהיה מגמתנו, אם לא נתבונן ונערוך חשבון נפש…
אך האמת כי מבט החינוך עמוק הוא מאוד, ועד כמה שמאפשר הוא להיות אינדבידואלי – אישי, כזה הוא צריך להיות. גם תלמיד שעושה טעויות זקוק הוא להדרכה, להכוונה, אנחנו צריכים להאמין שהוא רוצה להיות טוב, ומסיבות שונות הוא לא מצליח, מחובתנו למצא את הדרך לבנות מסילות אל ליבו ומשנבנו המסילות להעלות אליהם קרונות של השפעה חיובית שתמלא אותו בתוכן חיובי וביכולת לעבור את המשבר בו הוא נמצא…
