לבקשת חברים רבים, התיישבתי לכתוב את יסודות המסר אותו הייתי ממליץ להעביר לתלמידים היקרים כאשר אנו מבקשים לחזק אצלם התנהגות חברתית תקינה וראויה.
את עיקרי הדברים אותם אביא כאן, אני מרצה בישיבות קטנות בי-ם במסגרת פרויקט 'ואהבת' של מרכז חנוך אותו אני מקיים בתקופה האחרונה לע"נ נשמתו של מנדי ליצמן ז"ל.
ברור שמה שאומרים בישיבה מתאים לגילאי העשרה המתקדמות, את ההתאמה לגיל התלמידים תעשו כחכמתכם
***
המאמר בנוי ארבעה חלקים:
החלק הראשון – המעמד החברתי
המעמד החברתי משמעותי מאוד לכל אדם בכל גיל. אדם רוצה להיות מוכר ומוערך בין יודעיו ומכריו, במיוחד בין בני ביתו וחברתו הקרובה.
מעמדו החברתי של האדם תופס מקום מרכזי ומשמעותי כבר בגיל הילדות ומתעצם הוא הרבה יותר כשמגיע לגיל הבחרות.
עד כמה משמעותי מעמדו החברתי? נחזי אנן:
בחור ישיבה שלא מסתדר עם ראש הישיבה, המשגיח או הר"מ אך בקרב חבריו הוא אהוב ודומיננטי – יישאר בישיבה ויתמודד עם הריחוק אותו הוא חווה מרבותיו.
לעומת זאת אם אותו בחור אהוב על רבותיו אך החברה מתנכרת לו, לא יישאר הוא בישיבה על אף הקרבה אותה חש משדרת הרבנים.
כלומר, מעמד החברה בעיניו של עלם צעיר הוא כ"כ משמעותי עד כדי כך ש'מה חושבים החברים' הוא שיקול גבוה יותר מ'מה חושבים הרבנים'.
המסר אותו נעביר לתלמידים: הרצון לטפס ולהיות נחשב בעיני החברה הוא רצון טבעי ובריא, אנחנו לא מבקשים מילד או מבחור לא להיות דומיננטי ומעורה בחברה, אלא אנו מבקשים ללמד אותו כי מכיוון שהרצון להיות מעורב בחברה הוא רצון חזק ומשמעותי, בהעדר הכוונה נכונה עלול אותו הרצון להוביל לשחיתות במידות עד כדי אסון ממש רח"ל.
החלק השני – הדרך הנכונה להיות פופולרי ואהוב בחברה
מי הכי פופולרי בחברה? המנהיג. ראש החבורה.
מי ראוי להיות המנהיג?
את התשובה לזה אנחנו מוצאים בבחירתו של הקב"ה את משה רבינו להנהיג את ישראל.
מדוע נבחר משה? המדרש מספר שכשהיה משה רועה את צאן יתרו הבחין הוא בגדי אחד המתרחק מן העדר, רץ משה אחרי הגדי כדי להחזירו לעדר, אך הגדי התרחק עד שהגיע לנוה מדבר ושתה מן המעיין, חשב משה בליבו על הגדי שבטח התעייף מאוד מהמשא אל מקור המים, הרימו משה ונשאו על כתיפו.
אמר הקב"ה, משה ריחם על אחיו היהודי שהוכה ע"י מצרי, ריחם על נכריות (בנות יתרו) והצילם מיד הרועים, אך רחמים אלו שריחם על הגדי גדולים משל כולם. אותו אני רוצה שיהיה מנהיגם של ישראל.
מה מיוחד ברחמי משה על הגדי? התשובה היא רחמים טהורים. רחמים שלא מעורב בהם שום אינטרס של טובת הנאה, שהרי אפי' 'תודה' לא יודע הגדי לומר.
רחמן גדול = מנהיג גדול.
כאן אנו פונים לילדים, לבחורים ואומרים: אתה רוצה להיות מנהיג אמיתי, תהיה רחמן.
דוגמאות לגילים הצעירים – תדאג לשתף גם את החלשים במשחק, גם אם פלוני לא יודע לשחק תעזור לו, אל תצחק על חבר שנכשל במבחן, שים לב אם יש חבר שצוחקים עליו – תבוא תספר לי, אל תשמור שנאה על חבר, אל תדבר לשון הרע וכן הלאה.
דוגמאות לגילים בוגרים/לבחורי ישיבה – שים לב אם יש חבר מסביבך שאין לו חברותא, שחסר לו כסף, שהוא רוצה להתייעץ איתך על משהו – תקדיש לו זמן גם אם אתה ממהר, חבר שצוחקים עליו תהיה אתה זה שמגן עליו בחזרה, במקרה קיצוני תבוא למשגיח לדווח וכן הלאה.
נמצא איפה, כי תפקידנו לנווט את התלמידים להיות פופולריים ומשפיעים בדרכים חיוביות, להשתמש ברצון שלהם לבלוט ולהניע אותו לאפיק חיובי.
ללמד אותם שמי שמטפס 'על חשבון' חבריו לא נעשה גבוה יותר, אלא ההפך.
החלק השלישי – מודעות
בתחילה חשבתי שחלק זה מיועד דווקא לשיח המתקיים בפני תלמידים בוגרים. אך דומני כי המלמדים בכיתות הנמוכות יכולים למצוא את המילים להעביר את המסר הבא באופן המתאים לצעירי הצאן.
ילד צריך לדעת, שלא כל החברים הם אותו הדבר. די אם נתבונן במה שנקרא 'הפרעה בעיבוד החושי' שם כולל לליקוי המשפיע רבות על מצבים חברתיים שונים. ההפרעה רווחת מאוד עד כדי כך שהמחקרים מצביעים על למעלה מ10% מהילדים בעולם הסובלים מההפרעה או מחלקה בצורותיה השונות.
למשל: ישנם ילדים שאצלם טפיחת שכם קלה יכולה להתפרש כמכה, כלומר חבר טופח לו על השכם קלות והוא מרגיש את זה כמכה כואבת. תלמיד כזה יכול להגיב באלימות ומבחינתו 'הוא רק החזיר לו'. התלמיד סובל מתחושתיות יתר.
ישנם כאלה שאינם רגישים כלל, הם סובלים מתת רגישות של ההפרעה, הם אוהבים מגע וכמו"כ אינם מתרגשים כאשר על פניו נראה שמכאיבים להם…
כמו"כ ישנם כאלה שיש להם מה שנקרא 'חוסר טקט' (הולך הרבה פעמים עם בעיות קשב, כי הרבה פעמים זה נובע מאימפולסיביות או מקושי בויסות הרגשי) הם לא עושים בכוונה אך הם 'מזמינים' צרות, אם החברים יודעים שיש כאלה שעושים לא בכוונה הם יהיו הרבה יותר סלחניים…
ישאל אותנו ילד: איך אני אדע אם הוא עשה בכוונה או לא? התשובה היא שלא תמיד אפשר לדעת ולכן צריכים להיות יותר סלחניים עם כולם…
לפעמים ילד מתנהג בתקיפות לא כי הוא כזה אלא 'התקפה זו הגנה', הוא בעצמו מאוד רגיש ולכן הוא מעדיף לאיים/להתקיף כדי שלא יתקפו אותו…
כמו"כ ישנם ילדים/ בחורים הנראים בעיני חבריהם ככאלה חסינים שאפשר לפגוע בהם והם 'לא ייפגעו'… יש להסביר לתלמידים שלפעמים לא רואים על ילד שהוא נפגע או אפי' ילד אומר שהוא לא נפגע אך בתוך תוכו הוא פגוע מאוד…
ישאל אותנו ילד: אם אני רואה ילד שהוא מאוד חזק בחברה, איך אני יידע אם הוא בכלל רגיש? התשובה היא: אי אפשר לדעת תמיד לכן צריך להזהר אצל כולם.
החלק הרביעי – איך מונעים את מקרה 'מנדי ליצמן' הבא?
חלק זה כולל שני כללים פשוטים וברורים הראשון לצד הפוגע והשני לכולם.
לצד הפוגע
אנחנו לא מתנהלים במעבדה, בבית מרקחת, ברור שמדי פעם קורה שזורק פלוני עקיצה לפלמוני וכן הלאה, זה נורמלי אם זה קורה לעיתים שאינם מזומנות אך זו סכנה גדולה אם זה קורה בתכיפות.
אך אסור בתכלית האיסור להתרגל לפגוע. מי שמרגיל את עצמו לראות חסרון אצל אחרים ולעשות מזה 'מטעמים' הוא יראה הרבה חסרונות בקלות ואם הוא יתרגל לעשות מזה 'ענין' הוא מזמין לעצמו צרות גדולות. וצריך לדעת שהתופעה לא נעצרת בבחרות בחור כזה שלא עובד על עצמו יגרום לכך שכל בני משפחתו בעתיד יסבלו ממנו לו.
ולזה בדיוק כוונת ר' אלימלך מליז'נסק בתפילתו 'אדרבא, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם'! לא רק שלא אפגע בחבר גם לא אראה חסרונו לא להיות במקום כזה וממילא לא להגיע למציאות של פגיעה בחבר.
לכולם
צריך לומר לכל התלמידים תוך פניה לכל תלמיד ותלמיד: אם אתה רואה שיש מי מבני החבורה שכולם 'יורדים' עליו, מציקים לו, 'בצחוק' או בכוונה ברורה, אל תתן לזה יד ואדרבא תהיה לו למגן. אם אינך יכול, תדווח כמה שיותר מהר למלמד או למישהו מאנשי הצוות.
את ראשי הפרקים הנחתי בפניכם, עצתי, אני הקטן: ראו כל אחד במקומו להתאים את רוח הדברים לתלמידים ולהוסיף בזה כהנה וכהנה לפי העניין.
מעוניין להוריד את המאמר בקובץ pdf לחץ כאן
