כמה חיכינו לבין הזמנים הזה. ספרנו את החודשים, אחר כך את הימים, והנה זה פה – ר"ח ניסן ניצב במלוא הדרו. מזג האוויר אביבי ומזמין, ריח של פריחה באוויר. צריך רק לשלוף את רשימת המטלות שהוכנה במשך חורף שלם – שורה אחר שורה, מטלה אחר מטלה. כעת מה שנותר הוא לחלק את המטלות לבני הבית הרלוונטיים ולקבוע לו"ז לסיום. כמה פשוט וקל.
השנה, כך החלטנו, לא נחזור על הטעות שעשינו בעבר. השנה נסיים כמה ימים לפני החג ונגיע אליו רעננים ומדושנים.
אבל מסתבר שלא תמיד יש קשר בין החלומות למציאות.
העקרת הצעירה שעובדת עד ליל בדיקת חמץ, שבנתה על האברך שלה, מגלה שהקצב שלו רחוק מציפיותיה. שלא לדבר על איכות העבודה. היא לא לקחה בחשבון את ימי האוורור שהוא זקוק להם אחרי שקידת החורף העמוקה שלו. וגם שהוא עדיין קשור לחברי השיעור מהישיבה, ויש לו אמא, וגם חמות, שזקוקות לעוד זוג ידיים.
ההורים שבנו על המתבגרים שלהם עומדים נבוכים מול טענת בת העשרה, שמפטפטת בטלפון בשעות הקטנות (ולא רק): "מאחר ואין מחר לימודים – אז מה הבעיה?" היא באמת לא מבינה, מאותה הסיבה/ הטענה, אין לחץ לקום מוקדם, וכך מסתיים היום עוד לפני שהתחיל. כשתעבור לה יממה, ונביט ברשימה, נגלה שמחקנו רק מטלות בודדות.
ובני הישיבה? להם יש עולם משלהם;
יש את המתמידים ש"בנו" על ישיבת בין הזמנים – ללמוד משהו חדש ולפגוש חברים. אשרינו שזכינו. ויש שיאמרו, במבטים ולא במילים: תניחו לנו. חורף שלם הלחיצו אותנו בישיבה, ואנו מביטים בלוח – זמן קריאת שמע כבר חלף גם לפי הדעות המקילות – ועינינו כלות…
הם ניחונו ביצירתיות פורצת גבולות – מטיול ריינג'רים בהרים ("גם הבן של המשגיח איתנו…") ועד לינה בצימר (כשר, כמובן), עבודה במאפיית מצות (כי "מחפשים רק בני תורה!") ועוד שלל רעיונות שמביכים את ההורים, אך משמחים את החברים.
ולא דיברנו על המקרר בבית, שנפתח ונסגר בלי סדר, ועל הציבור שלא ממש שבע כי לארוחות אין שעות, לא כמות ולא מספר סידורי. ובתוך כל הקלחת הזו – הבישולים, הקניות, הביגוד, ההצטיידות של בני הבית… ואנחנו עומדים ונבוכים. הכל היה כל כך מתוכנן ומשורטט, ושוב – כנראה שגם השנה נגיע לחג בקריסה.
ובעוד שאנו שומעים על משפחות, שאת החופשה השנתית שלהם הם עושים לפני פסח, ממש צמוד לחג, כשכל בני הבית מתגייסים להבריק ולמרק, וכשהל מוכן לבדיקת חצץ מעמיסים ויוצאים לכמה ימי מנוחה וחוזרים בדמדומי החמה של ערב בדיקת חמץ. אנו חשים יותר ויותר רחוקים מהיעד.
אז איך מתמודדים עם ציפיות ואכזבות?
אולי קודם כל – נושמים.
עוצרים רגע, ומבינים שציפיות הן לא טעות, הן אנושיות. הן הדרך שלנו לקוות, להאמין, לבנות מציאות טובה יותר. אבל הן גם מזמינות אכזבה – כשהן לא פוגשות את המציאות כמו שדמיינו.
ואז מגיע תורו של הקול השני, הבוגר יותר, שמזכיר לנו להמיר את האכזבה בקבלה. לא קבלה פסיבית, אלא כזו שמכירה במורכבות. שמבינה שאי אפשר לחלק לו"זים מדויקים לרוח האדם, לנפש, לקצב של כל אחד ואחת מבני הבית.
כמו שלא נדרוש מתלמיד בכיתה להצליח באותו קצב כמו חבריו, כך גם בבית – האברך, המתבגרת, בן הישיבה, האם העמוסה – כל אחד נמצא במקום אחר, נושם בקצב אחר, מתמודד עם עולמו.
כשנפנים זאת, זה יעזור לנו לא לקחת את האכזבה למקום של כשלון אישי, או להפקת לקחים היכן טעינו בחינוך? רצוי גם שלא נעסוק בשאלה, למה התוצאה של החינוך וההשקעה הרבה שלנו לא באה לידי ביטוי כפי שציפינו וייחלנו, בוודאי שאין המקום לערוך השוואה בין ילדינו לילדי השכנים או בני הדודים, משום שזה רק יחליש אותנו כהורים ומעגל האמון בינינו לבין ילדינו יילך וייסדק יותר ומכאן הדרך להידרדרות, קרובה ובוודאי שלא תניב תוצאות טובות.
נזכור תמיד שאחרי כל שבת יש מוצאי שבת, ותגובה שלנו נוכח האכזבה, שתהיה ככל הנראה ברוח של תסכול וחוסר אונים, יש סבירות גבוהה שלא תהיה שקולה, מידתית וברת השפעה.
ככל שזה יקרה, והתוצאות שוב תהיינה רחוקות מהמצופה, ובפרט אחר ההתערבות שלנו, הסיכוי שלנו לצמצם את הפער בין הציפיות לאכזבות ילך ויקטן.
ואולי זו נקודת המפנה – לוותר על השליטה לטובת הקשר.
לשאול פחות "מה הספקנו?" ויותר "איך אנחנו מרגישים כאן יחד?"
לנהל את הפסח לא רק סביב חומרי הניקוי, אלא סביב שיח פנימי ומשפחתי נקי – עם פחות שיפוטיות ויותר הכלה.
אפשר לשבת רגע עם בת הזוג, עם המתבגר או הבת, לא רק כדי לחלק מטלות, אלא כדי להקשיב. לדבר על התחושות, על התקוות, ואפילו – על האכזבות. כשנותנים להן מקום, משהו בתוכן מתרכך, מתכוונן, נרגע.
בסופו של דבר, חג הפסח הוא חג של יציאה מעבדות. ואולי השנה, נצא קצת מעבדות של ציפיות לא מציאותיות, לעבר חירות רגשית, תקשורת טובה יותר, ומשפחה שנמצאת יחד – גם אם הבית עוד לא מבריק לגמרי.
חג חירות שמח
